כבר כמה וכמה שנים שהארץ הולכת ומתמלאת במפגשי נשים שנועדו מעצם הגדרתם ליצור מרחב תומך ומעצים לנשים שמשתתפות בהם, ולהדהד ריפוי לנשיות עצמה ולכל הנשים באשר הן – מעגלי נשים, פסטיבלי נשים, סדנאות לנשים, טיולים ומסיבות לנשים, מעגלי לידה, מפגשי תמיכה לאמהות, פורומים לנשים ברשת… you name it

אם הייתן שואלות אותי לפני כמה שנים, לא הייתי חושבת שאני עשויה להיות חלק מהתופעה, אבל החיים זימנו לי הזדמנויות, וכך התגלגלתי לי עמוק לתוך התחום… כל כך עמוק, שבמקביל להשתתפותי במעגלי נשים הפכתי למעורבת בהפקה של פסטיבל שאקטי… מי היה מאמין?

העניין הזה הגיע לחיים שלי כשורה של "צירופי מקרים" ולא כהחלטה מודעת, ופשוט נתתי לעצמי להסחף פנימה, בלי לשאול הרבה שאלות.
היום, אחרי עיסוק אינטנסיבי של כמה שנים בהפקת הפסטיבל והשתתפות במעגלי נשים בכלל, אני מתחילה להרגיש שאני מבינה יותר לעומק מה כל כך משמעותי עבורי במפגשים ואירועים שהם על טהרת הנשיות, ועדיין לפעמים מתקשה לבטא את זה במילים מדויקות…

לרעיון של הפקת פסטיבל נשים התחברתי בהתחלה מתוך אג'נדה פמיניסטית, מתוך רצון עז לתרום להעצמת נשים בעולם הגברי בו אנו חיות.
התבוננות ממושכת והתנסויות אישיות רבות לימדו אותי עד כמה נשים בעולמנו חשופות לסיטואציות מחלישות מתוקף היותן נשים, והיתה לי אמונה בכך שאנחנו יכולות לחזק זו את זו, בעיקר על ידי כך שנשתף בסיפורים ונחלוק באינפורמציה.
לניהול התוכן של הפסטיבל התחברתי מתוך עניין והיכרות מקצועית עם עולם הסדנאות והתרפיות למיניהן.
בקיצור – כל העסק הזה של קיום אירוע לריפוי והעצמת נשים דיבר אלי מאוד מבחינת הרעיון, אבל עדיין לא הכרתי כלל את החוויה המיוחדת שהיא עצם השהות בחברת נשים בלבד, למשך כמה שעות או כמה ימים ברציפות.

לקח לי זמן להפנים את הקטע הזה!
בהתחלה לא קלטתי עד כמה החופש שאני חווה במפגש שכולו נשים בלבד הוא גדול, כמה רכות יש באוויר, איזו תחושה של נינוחות, של בית…
כמה מוזר, הרי תמיד החשבתי את עצמי כאחת שנוח לה יותר עם גברים ועם הפשטות שלהם, כאחת שנרתעת מהסיבוכים והרגישויות שחברת נשים עלולה להביא איתה.
אז איך קרה הקסם? איך פתאום מפגש עם נשים בלבד הפך מאפשרות שנשמעת זרה ומוזרה, ואפילו לא נוחה, למקום בטוח,
מקום בו אני יכולה פשוט להיות ולהרגיש טוב? האם זה משהו ביולוגי? נפשי? תרבותי? מן הסתם צירוף של כל אלה…

כפי שכבר כתבתי, התגלגלתי להשתתפות במעגלים ולעיסוק בפסטיבל הנשים "במקרה".
לפני שהייתי והתנסיתי, לא נמשכתי במיוחד ללכת לסדנאות או לעבור תהליכים במרחב נשי.
לא שהיה לי משהו נגד זה, אבל גם לא סיבה מיוחדת להתלהב…
מתוקף העיסוק שבחרתי לעצמי בחיים (מדריכה ומלוות תהליכים בשיטת גרינברג), היה לי כמובן עניין רב בסדנאות התפתחות אישית למיניהן, מעגלי הקשבה, וכל דבר שבאמצעותו אני יכולה להתבונן פנימה ולצמוח, אבל העניין שלי התמקד בנושאי הסדנאות, במנחים שמעבירים אותן. פחות עניין אותי מי נמצא בקבוצה, ולא ראיתי יתרון מיוחד בקהל המורכב מנשים בלבד.

ואז נכנסתי להריון.
זה היה הריון שני, אחרי הריון ראשון שלא התפתח. הייתי כבר כמה חודשים בהתעסקות אינטנסיבית סביב החוויה ההריונית, ולאט לאט התחלתי להרגיש שממש בא לי ללכת למעגל נשים בהריון, להרחיב את התהליך האישי שלי למשהו קבוצתי.
פתאום זה היה נראה לי הרבה יותר מעניין מסדנאות אחרות (מדהימות כשלעצמן) שהשתתפתי בהן באותה תקופה.

לא מצאתי אף מעגל שנפתח בדיוק באותו זמן, וביררתי עם חברתי נירית שפירא‏ אם היא מכירה משהו… היא לא ידעה, אבל תוך שבועיים בערך היא החליטה לכנס מעגל נשים של חברות בביתה, ולמרות שזה ממש לא היה ספציפי להריוניות הלכתי בשמחה.
החוויה היתה כל כך שונה ממה שהכרתי עד אז – במעגל לא היתה משנה סדורה, ולא באנו ללמוד שום דבר. העוצמה היתה בפשטות, באינטימיות, במרחב שמאפשר הקשבה, גילוי לב, בכי, צחוק, שירה, דיבור, שתיקה. כל אחת נתנה למעגל את מה שהיה לה לתת, והכל היה מותר ומתאים.
בלי תיאום מראש היו כמה מאיתנו ששיתפו בסיפורי אמהות, לידות, הריונות, הפלות, בעיות פוריות… מה יותר טבעי מכך שזו תהיה הסביבה הכי תומכת לנגיעה בנושאים האלה?

מכאן שסיבה טובה להשתתף במפגשי נשים היא שיש נושאים, מרכזיים ומהותיים מאוד בחיים שלנו, שאפשר לדבר עליהם רק בחברת נשים… פריון, הריון, לידה ואמהות, מיניות, זוגיות, דימוי גוף, ועוד…

אנשים רבים, גם גברים וגם נשים, מאמינים שאין חברות אמת בין נשים, שהקשרים בין נשים מבוססים על ביקורת, תחרות, קנאה, תככים.
מה מקורו של המיתוס הזה, שנשים לא באמת מסתדרות יחד?
והאם זה רק מיתוס? הרי בדרך כלל יש איזה גרעין של אמת גם בדיעות קדומות.
למה קשה לנשים רבות כל כך לסמוך האחת על השניה?

סיבה אחת היא היחסים של נשים עם האמהות שלהן.
אמא היא הדמות הנשית המשמעותית הראשונה בחייו של כל אדם, וטיב היחסים איתה קובע את עמדתו של האדם לגבי נשים ונשיות.
עבור נשים רבות היחסים עם אימן מבוססים על ביקורת ותחרות.
אמא שמבקרת את בתה ללא הרף, יוצרת אישה שמאמינה שכך הן כל הנשים, כי אמה היא המודל לנשיות מבחינתה.
אותה אישה תחשוש מדעתן של נשים אחרות עליה, ותהיה בטוחה שהן לא מפרגנות לה – אם זו חמותה, חברתה לעבודה או השכנה ממול.
אישה בת מזל שגדלה עם אמא שלהרגשתה היא יכלה לסמוך עליה, תשליך את החוויה הזו על נשים אחרות שהיא פוגשת במשך חייה.
בנסיון החיים שלה זה לגמרי אפשרי לתת אמון בנשים ולחוות לידן נינוחות ועוצמה.

סיבה שנייה לכך שנשים חוששות מחברתן של נשים אחרות, היא העובדה שמגיל צעיר מאוד אנחנו מחונכות להתחרות בינינו על תשומת הלב הגברית. אנחנו מחונכות להאמין שאותה תשומת לב גברית היא מקור הכוח הטוב ביותר שלנו, ושכדאי לנו להלחם עליה בכל דרך.
הדרך הנפוצה לקבל את אותה תשומת לב היא שימוש במיניות שלנו – התחנחנות, פלרטטנות, נסיון למצוא חן, "להיראות טוב"… נשים מוצאות את עצמן מתחרות עם אחרות מי מהן יותר מושכת, יותר טובה, חכמה, מקסימה ונאהבת, מי מהן "תיבחר" על ידי הגבר.
ההתנהגות הזו היא ברובה אוטומטית ולא מודעת, אבל גוררת מצב בו נשים לא יכולות באמת לפרגן זו לזו.
צריך להבין שאותה תחרות על תשומת לב גברית לא קשורה רק בכך שאישה באמת מחפשת בן זוג ורוצה להתבלט מעל כל חברותיה.
התחרות הזו מוטבעת עמוק ויכולה להופיע בכל רובד, גם בין נשים שנמצאות כבר בזוגיות, גם ביחסים בתוך המשפחה.
זה קורה בין אחיות שנלחמות על תשומת הלב של אבא, בין אמהות ובנות, ואפילו ביחסי חמות וכלה – כל עוד הן נאבקות על מי יותר חשובה בעיני הבעל/הבן/האבא, הן מתכסחות ביניהן… אך אם הן מצליחות לעבור דרך המשוכה הזו ולראות מולן אישה שיש לה הרבה מהמשותף איתה, היחסים הופכים תומכים וטובים יותר בהרבה.

מפגשי נשים יוצרים מקום בו אנחנו יכולות לנוח מהנסיונות להרשים ולמשוך תשומת לב גברית. אחד היתרונות של מפגש בו נוכחות רק נשים, הוא ששם יש לנו הזדמנות להניח את הצורך להרשים ולהלחם על מקומנו, ומתוך כך נוצרת אחווה אמיתית, נינוחות.
כשנשים מצליחות לראות זו את זו "בגובה הרחם", ולא רק כיריבה בתחרות על תשומת לב ואהבה, הרבה מתח ומסיכות נושרים מאיתנו, ותחושה של חופש וקירבה מתאפשרת ביתר קלות.

גם במצבים בהם נשים לא עסוקות בנסיון להרשים את בני המין הגברי, הן חשופות לכך שהן עלולות להתפס כאובייקט מיני.
למשל, אשה יכולה לבוא לסדנה או לימודים, בכוונה מלאה להיות מרוכזת בתהליך שלה ולא באיך היא נראית בעיני אחרים. ועדיין, יהיו לא מעט מצבים בהם הכוונה שלה תתקל במציאות, שבה יש מסביב גברים מסוימים (ממש לא כולם, אבל התופעה קיימת ונפוצה) שבוחנים אותה, את הגוף שלה, את ההתנהגות שלה. במצב כזה נשים חוות חוסר חופש. מבלי משים הן מתחילות לבדוק את עצמן, לשנות ניואנסים קטנים בהתנהגותן…

האיש שלי הוא אדם ששם לב לפרטים. פעם הוא הסב את תשומת לבי לתופעה מעניינת: כשגבר נכנס פתאום למקום שיש בו רק נשים, כולן פתאום מתחילות לסדר את ההופעה – למתוח את הבגדים, להעביר יד בשיער… אחרי שהוא אמר לי את זה התחלתי לשים לב בעצמי שזה ממש נכון!
זה קורה "בקטנה" ובצורה אוטומטית, זה כמעט בלתי מורגש, אבל כששמים לב לזה קולטים עד כמה זה חזק מאיתנו.

במפגשי נשים יש לנו מקום בטוח, שאפשר להיות בו חשופות יותר, להתלבש, לזוז, לדבר איך שבא לנו, מבלי שהתנהגות מסוימת שלנו תתפרש כמינית או תגרור התייחסות מינית.

מפגשי נשים מעודדים הפרשת אוקסיטוצין
‏מחקרים מראים שכאשר נשים נמצאות יחד, מופרש בגופן הורמון האוקסיטוצין – הורמון ידידותי המופרש בגופנו גם בזמן לידה, בזמן הנקה, ובזמן אורגזמה, והגורם לתחושת שחרור, שלווה ואמון… וזה נעים J

בתרבות הגברית בה אנו חיות, חינכו את כולנו – בנים ובנות כאחד – שלהתמודד עם החיים בצורה רציונלית זו הגישה המנצחת.
בחברה שלנו, מי שמגיב למצבים בצורה רגשית נתפס כחלש יותר ומוערך פחות.
אנשים עושים מאמץ להיות הגיוניים ומעשיים, ונשים לפעמים מתאמצות עוד יותר פן ייחשבו ל"נקבות היסטריות ורגשניות" חס וחלילה…

במפגש שהוא על טהרת הנשיות, יש רבות המוצאות שהן יכולות לשחרר את המאמץ הזה ולהעיז לבטא את עצמן ביותר חופשיות, שכן הן נמצאות במקום בו מה שהן חוות יהיה מובן ומעורר הזדהות ולא מאיים או מביך עבור הסביבה.
בחברה נשית, גם אם נשתנק או נבכה באמצע משפט, לא ימהרו להדביק לנו תווית של "רגישה מדי", לנסות להרגיע אותנו, או לשכנע אותנו ש"לא קרה כלום ואין ממה להתרגש". חשיפה וביטוי של רגש לא ייתפשו כחולשה, אלא כשיתוף וגילוי לב רצויים ומוערכים.

אחת הסיבות שבגללן נמשכתי לעבוד בשאקטי היא שהחוויה של העבודה בצוות היתה מאוד משחררת. כשהייתי חדשה במעגל ההפקה, הופתעתי לראות שהאווירה היא כזו שאין בעיה לבטא חששות, קשיים רגשיים ואי הסכמות בצורה גלויה, ושזה לא גורע מהמעמד המקצועי של אף אחת ומהחשיבות שלה במעגל אם היא מרשה לעצמה לדבר מהבטן.
זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי כזה חופש בין מעסיקים לעובדים ובין עמיתים לעבודה.
גיליתי שניהול נשי בעסקים הוא לגמרי עובד ואפשרי, ושהכרה ברגשות, ביטוי שלהם והתייחסות אליהם תוך כדי העבודה מעצימה כל אחת מהנשים ואת הצוות כולו.

על נשים שנרתעות מ"כל החיבור לנשיות הזה"

כשאני מזמינה נשים לבוא לשאקטי, אני נתקלת בהתלהבות גדולה או רתיעה גדולה.
התגובה תמיד טעונה, אין כמעט אף אחת שאדישה לרעיון…
וכן, יש הרבה נשים שממש לא סובלות את כל הקטע הזה של התעסקות בנשיות ו"חיבור לנשיות".

פעם קראתי באחד הבלוגים ברשת את המשפט הבא: היא זיהתה עלי שאני לא אהבתי את הנשים האלו ש… שהיו "נשיות" – אימהיות, ריגשיות, רכות, מחוברות לווסת שלהן, מחוברות ללגדל ילדים, ובגדול מחוברות למה שנתפס כאן באתר, בפסטיבל שאקטי ובחברה החרדית כ"מהות נשית". במידה מסויימת בזתי להן שהן חלשות, לא רציונליות, נותנות לגברים לקבוע להן וכו'

האמת, אני יכולה להבין אותן…
גם אני גדלתי כטום בוי, התכחשתי לכך שאני אישה וסירבתי לראות בעובדה הביולוגית הזו משהו שמשמעותי לחיי מעבר ליכולת שלי להרות וללדת.
יותר מכך – ראיתי בנשיות איזה סרח עודף. התרגזתי מהציפיות שציפו ממני, ומההנחות שהניחו עלי מראש בלי להכיר אותי, רק בגלל שאני אישה.
תמיד היה ברור לי שאני לא פחות שווה, חכמה, יודעת, חזקה ועצמאית מכל גבר, הרגשתי שאני צריכה להוכיח את זה למי שלא מאמין, וממש לא אהבתי נשים שמצפות מעצמן ומאחרות להיות כנועות, ותרניות, מתנחמדות…

אבל עם השנים והתהליכים שעברתי, הפסקתי להיאבק בעצם היותי אישה.
למדתי להפריד את העיקר מהטפל ואת האמת מהשקר באמירות הרווחות על ההבדלים בין גברים ונשים.
למדתי להכיר את המופלאות והעוצמה של הגוף הנשי שלי ואת התחושות והחוויות הלא- פיזיות הטובות והמחזקות שנגזרות ממנו.
למדתי לכבד את התכונות שמיוחדות לנו הנשים (והן לאו דווקא התכונות שנתפסות בציבור כ"תכונות נשיות"…) להשתמש בהן ולהיות גאה בהן.

אני יודעת שיש איזה דימוי גרוטסקי לנשים ש"מחוברות לווסת שלהן"…
כאילו מדובר בחבורה של נשים ארוכות שיער, שרוקדות מול המדורה ומורחות דם ווסת על פניהן בלילות של ירח מלא…
לא שיש לי התנגדות לחוויה כזו, אבל זה ממש לא תיאור נאמן למציאות…
זה מזכיר לי את הדימוי הנצחי של הפמיניסטיות בלי חזייה ועם שערות ברגליים, של הרוחניקים בשרוואלים וראסטות… והמציאות הרי קצת יותר מגוונת מהדימויים האלה.

בהזדמנות זו אני רוצה לשבור את המיתוס, ולהצהיר שבמפגשי הנשים למיניהם אפשר למצוא המון סוגים של נשים – בכל גיל, בכל סגנון חיים.
אין במפגשי נשים שום ציפיה מאף אישה להתאים את עצמה לאיזה מודל.
הכוונה היחידה היא להעצים כל אישה באשר היא, ולהעניק לה עידוד והשראה להשתמש במתנות איתן היא נולדה.

מפגשי נשים הם מרחב בו אנו יכולות להיות פשוט אנחנו, בלי קשר לתפקידים הרגילים שלנו במשפחה ובעבודה

אולי לנשים צעירות שחיות לבד זה לא ממש משנה. להן יש מספיק זמן פנוי להיות בזכות עצמן, שעות רבות שבהן הן לא בגדר "בת הזוג של…" או "אמא של…", ולא צריכות להיות עסוקות בשאלה "מה צריכים ממני עכשיו" (זוכרות?)
אבל נשים שחיות בזוגיות, שמטפלות בילדיהן, עובדות, ואולי ממלאות עוד מחויבויות חברתיות ומשפחתיות כאלה ואחרות, מגלות שקשה להן לפנות זמן לעצמן, זמן המוקדש לדברים אותם הן אוהבות לעשות, למען עצמן בלבד.
יש לא מעט נשים שבכלל כבר לא זוכרות מה הם הדברים האלה, או מרגישות שלא יידעו מה בדיוק לעשות במידה ויקבלו פתאום זמן פנוי לעצמן במתנה.

בזמן שאנו מעניקות לעצמנו להיות במרחב הנשי, אנו נזכרות מחדש בקיום העצמאי של הגוף שלנו (בלי יונקים על הציצי ושאר חברים), ברצונות, בחלומות ובשאיפות שלנו, בעוצמות ובכשרונות שהתברכנו בהם… ומשם אנחנו חוזרות הביתה מלאות בשמחה ובכוחות מחודשים (מיותר לציין שכל מי שחי איתנו ומסביבנו מרוויח ונהנה מכך)

כשאנו הולכות למפגשי נשים יש לנו הזדמנות לגלות שבעצם העולם יכול להסתדר בלעדינו לכמה שעות (או ימים…). מסתבר שהגילוי הזה מפתיע בעיקר במה שקשור לבית ולילדים.
רבות מאיתנו הרי רגילות להיות עיקר הבית, המרכיב שמחזיק את כל החלקים יחד, ויודע לתפעל בצורה הכי יעילה את כל מה שצריך… אבל כשאנחנו "מרשות לעצמנו" לפרוש לזמן מסוים למרחב אחר, אנחנו עשויות לגלות למרבה ההפתעה שהכל מתקתק יפה גם בהיעדרנו.

כשבני היה בן 10 חודשים עבדתי בהפקה של השאקטי. כמובן שלקחתי אותו איתי לפסטיבל, ויחד איתנו באה אמי, על תקן בייביסיטר. חלק מהזמן הוא היה איתי, על המנשא או זוחל במעגלים (מאז שהוא נולד הוא צבר המון נסיון בזחילה במעגלי נשים), אבל היו גם הרבה שעות שהוא היה עם אמא שלי, הרבה יותר ממה שהיינו רגילים בבית. והפלא ופלא, זה זרם מצוין… הוא אפילו התחיל לאכול מוצקים סופסוף בהשראת העניין (כשהייתי איתו בבית יחד כל הזמן לא הצלחנו לגרום לזה לקרות…)
ומאז ועד היום הוא תמיד מצטרף אלי לנסיעה לשאקטי, אבל רוב הזמן הוא מבלה עם בנזוגי מחוץ למתחם הפסטיבל, ולי יש הזדמנות נהדרת להיות עם עצמי, בשביל עצמי, מה שבחיי היומיום בבית פחות מתאפשר.

גם כשאני הולכת למעגל נשים (היום כבר בלי הילד, הוא כבר בן 3 וחצי), אני חווה את האיכות המיוחדת שיש לזמן הזה, שבו אני פשוט אני, נחה קצת משלל התפקידים והתארים שאני נושאת, וחוזרת למרחב הרגיל (והמאוד אהוב) של החיים שלי עם אנרגיה ורעננות אחרת.

נסו ותיהנו…

העולם זקוק למליון מעגלי נשים

ולבסוף, מעבר לכל הסיבות האישיות, יש גם סיבות חברתיות ועולמיות לעודד מפגשי נשים.
ג'ין שינודה בולן – סופרת, מרצה ומנחה אמריקאית, הגתה את "חזון המעגל המליון".
על פי חזון זה, ביום בו יהיו בעולם מליון מעגלי נשים, תהווה כמות זו מסה קריטית שתהדהד ותיצור שינוי בעולם כולו, שינוי שישפיע גם על אלה שלא שמעו על מעגלי נשים ולא ישבו בהם מעולם.
מהות השינוי היא שהתרבות הפטריארכלית השלטת תקבל את החכמה נשית שכה חסרה בה היום, ותתחיל ליישם ערכים של שיוויון, חמלה, רכות והקשבה באופן נרחב.

אז אתן מוזמנות להצטרף למעגל… גם אם אתן מאלה שהרעיון של מעגל נשים או פסטיבל נשים קצת מרתיע אותן או נראה להן הזוי, אני מקווה שהשתכנעתן שיש בזה משהו באמת מיוחד ששווה לחוות לפחות פעם אחת… ואם אתן מזדהות עם הסיבות לקיים ולקחת חלק במפגשי נשים, או בכלל כבר מכורות לעניין – אז בטח כבר נפגש בפסטיבל או באיזה מעגל J

(המאמר מבוסס על דיון שהתנהל בפורום של האתר "באופן טבעי". מי שרוצה לקרוא את הדיון השלם סביב הנושא כולל תגובות למאמר, מוזמנת להכנס לקישור הזה

שלכן באהבה,
תמר ענבר
מדריכה בשיטת גרינברג מזה 13 שנה, מלוות תהליכי התפתחות אישית ומנחת מעגלי נשים.
שותפה ומנהלת תוכן של פסטיבל הנשים שאקטי, יועצת ומנחת קורסי שיווק באינטרנט לנשים.
אשה ואמא לשניים. www.leida.co.il/tamarinbar   www.shakti.co.il