כוחו של הסיפור האישי ככלי להעצמת נשים – נילי דור האלה

הסיפור האנושי – החל מסיפורה של כיפה אדומה ועד לספר שלום ומלחמה – מהווה את אחד הכלים הבסיסיים שהומצאו על ידי מוח האדם. הסיפור הומצא למטרה אחת בלבד – והיא הצורך לזכות בהבנת הזולת. למרות שניתן למצוא תרבויות גדולות רבות אשר לא עשו שימוש במעגלי נשים (או במעגלים של זקני השבט), נתקשה למצוא תרבות שלא סיפרה סיפורים בכלל.
כאשר נשים מתכנסות יחדיו למעגל אנו עושות זאת בעיקר,על מנת – לספר ולדבר זו עם זו. במפגש הבינאישי הזה, המיוחד בסוגו, אנו יורדות לפרטי פרטים. שואלות, חוקרות ומתעניינות. אנו רוצות לדעת כל אישה ולתהות: מי היא ? מאיפה היא ? איפה הייתה ? כיצד הגיעה לכאן או מביא אותה לכאן ? מי חשוב לה ? את מי היא אוהבת ? כיצד היא אוהבת ? האם אוהבים אותה כפי שהיא ראויה להיות אהובה ונאהבת ? בקיצור, כיצד החיים נראים, נשמעים, מרגישים, מריחים, ומה טעמם של החיים מנקודת המבט של כל אישה ואישה במעגל ?
כיתובהחברה הפטריאכלית המערבית שלנו בדרך כלל מתייחסת בזלזול לנטייה או לתכונה הנשית הזאת. מי כמונו יודעת, שלא חסרות בדיחות על פטפטת נשית, רכילות נשים וכדומה. אולם, זוהי דרך ייחודית לנו הנשים. דרכה אנו מונעות להכיר אחת את השניה באופן אינטימי, וכאשר אנו מודעות לאופן בו אנו מדברות או מקשיבות אחת לשניה, דרך זו יכולה להוות מקור נפלא ללמידה ולצמיחה הן של האישה המחלקת את סיפורה האישי והן של קהל העדות המאזינות לה בקשב רב. כנשים קשובות לאחרות ניתנת לנו ההזדמנות לפגוש סגנונות חיים שונים, להתוודע אל תחושות חדשות, ולראות מציאויות אלטרנטיביות לזו בה אנו חיות.
הסקרנות הנשית הטבעית מאפשרת לנו להתרחב. למרות שלעיתים קרובות, עצם המחשבה שדרך החיים שלנו אינה בלעדית, ואולי אינה הדרך הכי נכונה להסתכל על החיים , בהחלט מהווה איום על קיומנו.
עצם הסיפור שלנו הוא האמצעי להגיע אל האמת הפנימית. כאשר נשים מספרות את הסיפור שלהן אנו שומעות את הסיפור שלנו מהדהד מתוכן. אנחנו מרגישות הקלה, מבינות שאנחנו לא לגמרי לבד בסיפור הזה, שאנחנו לא כל כך מוזרות אחרי הכל, ואנחנו מתחילות לבטוח בעצמנו יותר ויותר.

החלמה עוצמתית ואינטגרטיבית מתרחשת כאשר האישה מספרת את סיפורה מנקודת מבט אישית לחלוטין. הסיפור שלה נובע מתוך החוויה הייחודית שלה. היא מדברת בגוף ראשון, “אני מרגישה…” אני רואה…” נדמה לי כי …” ומספרת אודות עצמה, האמת שלה ותפיסת עולמה, מתוך המרחב הפנימי שלה שמתאפשר בתוך סיטואציה מעגלית.
כותבת פלורידה סקוט- מקסוול, “אנחנו צריכות לתבוע חזרה את אירועי חיינו על מנת להפוך אותנו לעצמנו. כאשר את מרגישה בעלות מלאה על מי שהיית ומה שעשית, תהליך שעשוי לקחת זמן, את מועצמת על ידי המציאות שלך”. לפיכך, אפילו כאשר את מספרת על תקופה או אירוע קשה או מכאיב בחייך, עצם הסיפור יכול להעצים ולהאדיר אותך מכיוון שאת גם מכירה באחריות שלך לעצמך ובשיעורי החיים המוצעים לנו באמצעות הכאב. ובעיקר בהזדמנויות הצמיחה הנובעות מתוך כאב אישי.

סיפור עוצמתי משקף את ההבנה כי המציאויות שלנו הן לחלוטין סובייקטיביות. כאשר אישה לומדת את עצמה ועל עצמה (דרכה ודרך אחרות) היא גדלה, צומחת, מתפתחת ומבשילה. היא משנה את השקפת עולמה ואת הדרך בה היא תופסת את העולם שמחוצה לה ואת מיקומה בו באופן תמידי. תמיד נעה, משתנה, מתהווה. היום, הסיפורים שתספר לנו משקפים את האישה שהיא היום – כאן ועכשיו. אולם בעוד עשרה חודשים או עשר שנים, אם תספר לנו את אותם החוויות או סיפורי החיים הם כבר לא יישמעו אותו הדבר.

אם הסיפורים מסופרים ללא ההכרה בסובייקטיביות שלהם, הם עלולים להיות הרבה יותר הרסניים מאשר קונסטרוקטיביים.
כולנו מכירים אנשים אשר מספרים את אותו הסיפור כל פעם מחדש, אותם סיפורים עם אותם רשעים ועם אותם “סופים” עצובים. סוג כזה של סיפורים רק מקבע את ההסתכלות על עצמם כקורבנות של נסיבות החיים. הסיפורים הללו משמרים אותם תקועים בתוך הטרגדיה האנושית שלהם, ובסופו של דבר זה מחליש אותם ולא מאדיר את כוחם. המחקרים מראים על כך שדיכאון רק הולך ומתגבר כאשר תשומת הלב כולה מוקדשת לרחמים עצמיים.
כמה פרדוקסלי, רק כשאנחנו מדברות מעמדה אינדיבידואלית ומודעת אנחנו יכולות לחשוף את האמת של החוויה האוניברסלית. כאשר אנו משתפות אחת את השניה בסיפורים הללו, אנחנו הופכות להיות מדריכות אחת של השניה.

v ההבדל בין אנשים נורמליים לאנשים לא נורמליים הוא, שאנשים שפויים יודעים שיש להן אינספור אופציות לספר את סיפורם האישי, אנשים לא שפויים הם אלו שחוזרים על אותו הסיפור כל הזמן.

v כל עוד נשים מבודדות זו מזו, אין להן הזדמנות להציע לנשים אחרות את המתנה הכי אינטימית של סיפורי החיים שלהן. כתוצאה מכך הן מפסידות את ההזדמנות להיות חלק מהסיפור של עצמן. בדומה לסיפורה של פנלופי שחיכתה ליולסיס רוקמת ופורמת רוקמת ופורמת, נשים לא יצליחו לפרוץ את מעגל הגורל של עצמן עד שהן לא יזמינו אותו למפגש פנים אל מול פנים, ימציאו אותו מחדש או ילמדו לשלוט בו.

v אחת הבעיות שיש לנשים היום היא שהן לא מוכנות למצוא את הנהר בתוך החיים של עצמן ואינן מוכנות להתמסר לזרם שלו. הן אינן מוכנות להשקיע זמן בעצמן מכיוון שהן חשות אגואיסטיות. הן גדלות תוך שהן מנסות לספק את צרכיהם ורצונותיהם ודרישותיהם של אחרים ורק לעיתים רחוקות שואלות את עצמן, מי אני ? מה אני רוצה ? על מה אני חולמת ? נשים אלו חיות במסגרת מושגים של ריצוי ומוותרות על הזכות לחיות ולהיות מי שהן באמת !

פעמים רבות, במפגשי הכרות של נשים, כדי לתרגל את החוויה העוצמתית של “הסיפור האישי” אני מתחילה במשהו לכאורה פשוט, כמו הזמנה לספר אודות השם של האישה. אני מציינת לכאורה, כי רק כאשר ניתנת לנשים הזדמנות להביא את עצמן אל תוך המעגל באמצעות סיפור השם, הן פתאום מגלות את העוצמות הטמונות בשאלה הקטנה הזו.
כל אישה בתורה, מתבקשת לספר את הסיפור העומד מאחורי השם שנתנו לה הוריה. מי בחר לה את השם ? מה המשמעות של השם שלה ? האם יש לה שמות נוספים ? שמות חיבה שבחרה בעצמה או שבחרו עבורה ? האם זהו שמה המקורי או שמא החליפה אותו ? מדוע בחרה בשם חדש ומה משמעותו עבורה ? האם היא אוהבת את השם ? את הצליל שלו ? איזה עוד משמעויות היא גילתה על שמה במהלך השנים ? האם היא קרויה על שם מישהו / מישהי קיימים (בני משפחה) או מתוך התרבות אליה היא משתייכת (התנ”ך, המסורת היהודית, גיבורי ישראל) ? האם הכירה את אותו אדם שאת שמו היא נושאת ? איך היא מרגישה עם זה ? מה המשמעות הנומרולוגית של השם ? מה המשמעות של כל אות בשם ? האם השם הוא קיצור של פסוק תנכ”י ? מה פירושו ? האם יש קשר בין שמה לשאר השמות במשפחתה ?

ניתן לשלב קריאה של טקסטים שנכתבו אודות שמות כגון השיר : לכל איש יש שם…. ניתן לבקש מכל אישה לבחור את השורה שמדברת אליה באותו השיר. ולשאול אותה, בהתאם לבחירה איזה שם היו מעניקים לה (ההורים, ההרים…וכדומה) וכמובן לחשוב למה דווקא בחרה בשמות הללו.
וניתן להמשיך ולשאול, לחקור ולגלות עוד ועוד ועוד…. שהרי השם (אלוהים) הוא חלק בלתי נפרד מהניצוץ הקדוש איתו באנו לעולם.

נילי דור האלה
מומחית מס. 1 לתרפייה ואימון צחוק
משרד: 04-8323708
בלוג: http://nilidorhaella.com
בפייסבוק: www.facebook.com/LaughterTherapySchool

סגור לתגובות.