האלה חיה בכל אשה / סוזן ב וויד

הסיפור האמיתי של איך התהוותה, נעלמה וחזרה מחדש

בהתחלה הכול התחיל כמו שזה תמיד, בלידה.
האימא הגדולה של כולם ילדה והאדמה התחילה לנשום.
שוב ושוב ושוב האם הגדולה ילדה ,
והצמחים החלו לנשום, והחיות החלו לנשום, והולכי השניים החלו לנשום
כל צורות החיים החלו לנשום
לנשום, לחיות,
באוויר, באדמה, במים ואפילו בתוך האש של המעמקים, מקום בו האור לעולם אינו מאיר.
כל צורות החיים החלו לנשום .
והן כולן היו מאד רעבות.

מנדלת עץ“מה נאכל?” הם שאלו את האם הגדולה.
“אכלו אותי” היא השיבה בחיוך
והם אכן עשו זאת
הם אכלו את גופה, הצמחים שלחו את שורשיהם עמוק לתוך האדמה והם אכלו את בשרה ואת עצמותיה,
הצמחים שתו את דמה הצלול,
מתוך מעמקי מעינותיה, מתוך המים הזורמים הצחים אכלו
והם התחזקו וילדו.
העשבים התרבו ושגשגו ברוח,
שורשים התרבו ואגרו בתוכם נוזלים,
ובכל מקום היו עלים מדהימי צורה ופרחים בצבעים רבים ופירות מופלאים.

החיות אכלו אותה, הם לא אכלו את בשרה ועצמותיה כמו שהצמחים עשו,הם לא יכלו לשלוח את שורשיהם לתוכה, כי היו להם רגליים והם נעו על פני האדמה.
חלק מהחיות אכלו את העשבים שצמחו מאמא.
חלק מההולכים על שניים אכלו את השורשים של העשבים ואת השורשים של הצמחים ועליהם.
הם אכלו ואכלו והחלו גם הם להעניק חיים.
מהר מאד היו הרבה מאד פיות שאכלו את אמא
היו הרבה מאד רגליים שהניעו את האבק האדום של אמא
היו הרבה פיות שהללו את השפע, והרבה פיות להאכיל.

“אני אתם ואתם אני
אני פה בשבילכם לאכול,
עכשיו אכלו אותי, אכלו את כל כולי” היא דחקה בהם.
חלק מהחיות אכלו את בשרה ועצמותיה בצורה של חיות אחרות, חלק מההולכים על שניים אכלו את בשרה ועצמותיה בצורה של חיות אחרות.
ודמה הצלול הפך אדום, ודם אדום זרם בגופם של החיות ובגופם של ההולכים על שניים, שאכלו את החיות, שאכלו את הצמחים שאכלו אותה.
והאימא הגדולה הייתה מרוצה.

עכשיו דם אדום זה שזרם בגופם של ההולכים על שניים , זרם בגופם ושר בהם.
דם אדום זה שר להם על החכמה האינסופית של האימא הגדולה, והריקוד האינסופי של הירח , והספירלה האינסופית של הלידה והמוות.
ואלה שהיו עגולים ומלאים כמו אמא הרגישו את הדם הולם להם בבטן.
דם אדום וטוב נע בבטנם והם היו מלאי פליאה ואמרו לאמא
“מה נעשה עם הדם הזה שנע בחוזקה בתוך בטננו ?”
והיא ענתה: “תנו אותו לי, החזירו דם זה אליי , הזינו אותי הרשו לי לחדש את עצמי מדמכם”
וכך הם עשו.
בכל חודש כשהלבנה החסירה ונעלמה, הדם החל לזרום בין רגליהם של חלק מבין ההולכים על שניים,
מתוך רחמן של ההולכות על שתיים הדם זרם.
אדום עשיר ומזין.
הדם זרם אל תוך האם הגדולה והיא אמרה: “אתן אני ואני אתן, דמכן הוא דמי ודמי הוא דמכן, מעולם ולעולם אנחנו נזין אחת את השנייה, ואם תקדשו את הימים שבהם אתן מדממות, אני אלמד אתכן את כל הסודות של הצמחים והחיות.
ואם תקדשו את ימי דימומכן, אני אלמד אתכן את כל הסודות של השמים והארץ”.
וכך הנשים קידשו את ימי הווסת והן החכימו בדרכי הצמחים ובדרכי החיות ובדרכי השמים והאדמה.

וכך חלפו להם הרבה מאד סיבובים של האדמה סביב השמש.

עד בוא השינוי.
אף אחד לא יודע באמת היכן הוא התחיל.
כמו אש קטנה, בהתחלה זה נראה בלתי מזיק.
הנשים היו חכמות והן חשבו ששום נזק לא ייגרם להן,
האם לא הן האדמה עצמה?.
הרי להזיק לאישה זה כמו להזיק לאמא.
ומי יהיה כל כך טיפש להזיק לאמא שלו? להזיק למקור של הזנה, חמלה וכוח.

ובכל זאת היו כאלה שהיו כאלה טיפשים.
הזויים הם גדלו חסרי דעת והחלו לספר סיפור של בריאה בדרך מוזרה.
הם החלו להאמין שהגבר הוליד את האדמה ואת האנשים.
הם אמרו שהגבר היה המקור של כל ההזנה והחכמה.
הם אמרו שהגבר הינו דמות האלוהים, שאלוהים קנאי ונוקם, שאלוהים דרש כאב ודם ותיעב את ההנאות הפשוטות של הגוף, של האדמה.
הם אמרו שאלוהים חי למעלה, לא בתוך האדמה, שאלוהים חי בשמים והוא מעל כל החיים,
הם אמרו אפילו שהאנשים הם מעל החיים,
שלאדם יש שליטה בכל החיים, מעל כל האדמה והוא יכול לעשות כרצונו.

הו, כה מטופשים היו סיפוריהם בוודאי אף אחד לא יכול להאמין לסיפורים כאלה .
הרי ברור שכולם יכולים לראות בבהירות שהאישה היא מקור חיים והזנה.
בוודאי זה ברור שדם הנשים הוא דם החיים הזורם באדמה ובאנשים,
ושהנאות הגוף מקודשות הן,
שהאדמה חיה, והיא אמנו האמיתית,
שאנחנו חייבים לכבד אותה, שאנחנו חלק ממנה, תלויים בה כאוויר לנשימה.

אבל כמו אש קטנה שנשארת ללא השגחה כשהרוח נושבת, הסיפורים המוזרים על אלוהים, על הגבר כבורא, צמחו והתרבו.
והאש הקטנה של המרמה התפשטה במהירות והפכה לסערה זועמת
סערה שאיימה על כל החיים.
כי הגבר החל לספר שדם הנשים רע הוא.
שזמן הירח של האישה הוא זמן טמא, לא נקי ואפילו מסוכן.
הם החלו לספר שהנשים עצמן מלוכלכות ומסוכנות,
הם החלו לספר שהאדמה עצמה מלוכלכת ומסוכנת,
הם החלו לחשוב על עצמם כאל נפרדים מהאדמה, טובים מהאדמה
הם החלו לחשוב על עצמם כאל נפרדים מנשים, עליונים מנשים, אדוניהם של נשים.

 

הנשים עשו כמיטב יכולתן כדי לטפל באש הקדושה.
נשים עשו כמיטב יכולתן כדי לשמור את ימי הווסת מקודשים
נשים עשו את כמיטב יכולתן כדי ללמד את בנותיהן כיצד ללמוד מהצמחים, מהחיות, מהאדמה
הנשים עשו את כמיטב יכולתן כדי להיות נאמנות למסתורין של הלבנה וחכמת האם הגדולה.
אבל הגבר אבד.
ללא חכמת האישה לבד ונפרד,
הגבר שכח את חכמת השלום.
הם שכחו שהאדמה היא האימא שלהם.
הם שכחו שכל הנשים מקודשות
והם החלו להלחם.
בהתחלה הם נלחמו רק בינם לבין עצמם, אך מהר מאד המחלה התפשטה וגברים החלו להלחם בנשים.
הם החלו לענות נשים, הם החלו להרוג נשים, הם קשרו את רגליהן של נשים והכאב הזה הסב לגברים עונג.
הם שרפו נשים על המוקד על כך שהעיזו להגיד שהן ידעו את דרכי הריפוי של צמחים,
הם סכלו נשים למוות, כי הפחיד אותם לראות אף פיסה קטנה מגופן הקדוש.
הם חתכו את אברי התענוגות בין רגליה של האישה כי שם היה כוח שנראה כבלתי ניתן לשליטה.
והם אמרו לה שוב ושוב, עד שהיא החלה להאמין בעצמה כי זאת אמת שהיא אינה מקודשת, שלא נעשתה בדמות האלוהים.

הגברים אמרו אחד לשני שהאישה היא נחותה, שהחיות הן נחותות, שהצמחים נחותים.
במהרה, מלאים בגאוות שווא הגברים החלו לשכלל שיטות להשתמש בנשים, בחיות ובצמחים,
ללא כבוד אליהם ולעוצמתם.
ללא כיבוד הקדושה שבהם.
גברים החלו להאמין שנקודת המבט שלהם על העולם היא הצורה היחידה לראות את העולם.
בכל קצות הארץ הם התעללו בנשים, בצמחים ובבעלי חיים.
הם השתמשו בהם, החזיקו בהם ובודדו אותם.
הם התעלמו מזעקות הכאב,
הם החלו להאמין שנשים וחיות וצמחים למעשה נהנים מכך שפוגעים בהם
הם בלבלו חלק מהנשים כל כך עד שנשים החלו להאמין שהן אכן מלוכלכות והן צריכות להיענש.
הם התעללו בכל כך הרבה נשים עד שהחכמה הנשית נראתה כמו שקר,
והשקרים של הגברים תפסו את מקום האמת.

אבל האם הגדולה חיה בכל אישה .
בכל מקום ובכל זמן האם הגדולה מראה את עצמה בכל אישה חיה.
“אכלו אותי” היא לוחשת בחלומות של נשים.
והנשים מעיפות את המצעים וצועדות יחפות לתוך אור הירח.
היא מרגישה מיתר נע בקרבה
היא מתבוננת בלבנה , היא אוהבת להקשיב לה:
“את מקודשת , את ההתחלה והסוף של כל הקיום, אני את ואת אני
קדשי את ימי הדימום שלך ואני אחלוק איתך את חכמת הצמחים ובעלי החיים וכל האדמה”

האם היא יכולה להאמין שזו אמת ?
האם היא תאמין לאמת של המילים שנדמה לה שהיא שומעת?
כל חייה נאמר לה שהיא לא יפה מספיק, או חכמה מספיק, או חזקה מספיק
הכול נראה כאומר לה שהיא עגולה מידי, רגישה מידי, רגשנית מידי ולא מקודשת
למעשה, בדיוק ההפך ממקודשת.
כל ימי חייה הא שמעה סיפורים על פלאי הגבר, הבורא.
היא שמעה על כך לעיתים כל כך קרובות שהיה לזה צליל של אמת.
אלוהים הוא גבר , אלוהים הוא כל יכול, הגבר הוא כל יכול ונשים הן חלשות
אלוהים נקי אז גברים הם נקיים והנשים מלוכלכות.
אלוהים הוא טהור אז כך גם הגברים והנשים – טמאות .
אלוהים לעולם אינו מדמם בין רגליו וגברים לעולם אינם מדממים בין רגליהם, כך שזרם הדם של הנשים הוא מחלה, קללה עונש.
איך היא יכולה להאמין כי דמה הוא מקודש , איך היא יכולה להרשות לעצמה לחוש עונג, לקרוא לה ווסת טובה, לקרוא לה מקודשת.
איך היא יכולה להעיז, להאמין שהיא אלה?

כן, האלה, האלה שחיה בכל אישה , בכל מקום, בכל זמן,
האלה שלוחשת בחלומותינו,
האלה שמחייכת בחיינו,
האלה שמניעה את הדם בתוך בטננו,
האלה שיודעת שכל אישה היא חכמה ועוצמתית ומקודשת,
האלה שקוראת לנו “שימרו את ימי הווסת שלכם מקודשים
זכרו שהדם שלכם הוא דם החיים, דם השלום
הזינו אותי בדמכן
בדם זמן הלבנה שלכן
הו ביתי, אהובתי, הזיני אותי כי רעבה אני וצמאה אני אליך.”

“חזרי אליי, חזרי אל עצמך, זכרי את עצמך, זכרי אותי
אני האם הגדולה, אני האלה, אני האישה החכמה,
שמעי את מילותיי, שמעי את שירי,
אני בתוכך כך שלעולם איני יכולה ללכת לאבוד
הסיפור שלי הוא הסיפור שלך וזה הסיפור האמיתי של הלידה והחיים והמוות,
אכלי אותי, הזיני אותי,
את אישה וכך גם אני,
דרכי את קיימת, דרכך אני קיימת ,
אנחנו הבוראות, אנו המזינות, אנו אלה שפותחות את השערים בין העולמות,
אנו אלה שחייבות להכיר בעצמנו מחדש,
שחייבות לטוות את עצמנו מחדש.

הו אחותי,אחות יקרה,
הקורים דקיקים,
השיר נשמע חלושות,
אמרי לי שזה לא מאוחר מידי,
אמרי לי שאת שומעת אותי,
אמרי לי שאת מאמינה בי,
אמרי לי שהאלה שבה,
אמרי לי שאת מקשיבה לצמחים ולחיות ולידיעה העמוקה שבך,
אמרי לי שאת מסתכלת מעבר לשקרים החלקלקים אל תוך האמת המורכבת ומעורפלת,
אמרי לי שאת מרגישה את הדם האדום שמניע את בטנך,

אמרי לי שזה לא מאוחר מידי ,
אמרי לי שהאחיות מתעוררות,
אמרי לי שהאוהל האדום נבנה מחדש,
אמרי לי שהמילים של נשות התאו הלבן לא היו לחינם,
אמרי לי שליבה של קוואן יין ( אלת החמלה ) אינו נשבר
אמרי לי שוונוס בטוחה,
אמרי לי שארטמיס שואגת בחופשיות ביערות,
אמרי לי שלילית ברוכה על שולחנך,
אמרי לי שאת זוכרת שהעונג הוא קדוש לי,
אמרי לי שאת מסרבת להאמין שאת נהנית מכאב,

אמרי לי שאת מרגישה אותי קוראת אליך עמוק מתוך הווייתך,
מזמן שמחוץ לשכל,
אמרי לי שאת מרגישה אותי מתעוררת בתוכך, מאירה אותך אל יופייך ואל עוצמתך.
אמרי לי שאת דורשת מחדש את האמת שלך ומסיבה את אוזנך מכל השקרים.
אמרי לי שאת זוכרת שאת אלה.
אמרי לי שאת זוכרת שאת ואני זהות.
אמרי לי שאת מקדשת את הימים בהם הם מדממת,
אמרי לי שאת מכבדת את היידעוניות שבקרבך,
הייתי איתך מן ההתחלה ואני אהיה שם גם בסוף,
אני חלק ממך ואת חלק ממני,
הרשי לי לאהוב אותך, הרשי לי לכבד אותך , הרשי לי לשוב.

הביאה לידיעתנו: שירה לוריא, תרגמה: מיכל אמדין

סגור לתגובות.