חירות מהמהות הנשית / אילני אילן

ימים אלו הם ימי חג הפסח, ימי חג האביב וחג החירות.
במסר זה אני רוצה להתייחס לחירות שמבטאת בצורה כל כך חזקה את השינוי הנדרש עבור המהות הנשית.
אני רוצה לספר לכן על המפגשים שהיו לי בחיי עם החירות הנשית שלי, משום שסיפורי הוא סיפור של מהות נשית כבויה ומסוגרת המוצאת את האור. סיפורי יכול להיות חלק מסיפור של נשים נוספות המחפשות את הדרך או שכבר הולכות בה. הדרך אל המהות הנשית המקורית.

את חג הפסח לימדו אותי לקבל כפי שהוא. ההגדה הקיבוצית היתה אמנם שונה מההגדה המסורתית אולם גם אותה לימדו אותנו לקבל מבלי לערער, להרהר או לבחון. לימדו אותנו לקרוא בה, לשנן אותה ולשיר אותה – כי כך כתוב. כי כך היה. כי כך עשו כולם. לא שאלתי שאלות ולא הנחתי לרגע כי יכולה להיות מציאות אחרת. לא עלה בדעתי שאפשר ליצור “הגדה” אחרת. שאנחנו יכולים לברוא משהו אחר, חדש. הייתי בחושך ולא ידעתי כי קיים האור.
משגדלתי למדתי לשאול את השאלות. אני זוכרת את התחושה שעלתה בי בפעם הראשונה בה העזתי להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו. היה זה לאחר שעזבתי את הקיבוץ, גרתי אז בתל אביב.
יום אחד, ביושבי במסעדה, האוכל שהוגש לי והשירות שקיבלתי לא תאמו את ציפיותי, והעזתי לראשונה להחזיר את הצלחת ולהתלונן אצל המלצרית על השירות ועל האוכל. הצלחת נלקחה ממני בהתנצלות וניתנה לי האפשרות להזמין דבר אחר. היום הדבר נראה לי מובן מאליו, אולם אז, חשתי תחושת נצחון. העזתי לומר את אשר הרגשתי. העזתי לא לקבל את הדברים רק משום שכך הם קרו או נעשו. העזתי לקחת אחריות על התחושות שלי. משהו בתוכי התעורר. חשתי תחושה עמומה שעוד לא ידעתי להסבירה אך היא היתה נעימה. היא היתה מוכרת וקראה לי לחזור ולחוות אותה שוב.

כל אחת מאיתנו יכולה להיזכר ביום או במקרה בו התעורר הקול החבוי הזה בתוכה והיא כבר לא יכלה שלא לשמוע אותו ושלא לפעול על פיו. היום אני מבינה כי הקול הזה תמיד היה קיים שם. אלא שאני לא העזתי להקשיב לו. היתה לי תחושה כה חזקה כי אם אבטא אותו, אני אושפל, יכעסו עלי, ינדו אותי.
מה שהודחק כל כך עמוק היה ההקשבה לקול הפנימי. אצל כל אחת הוא עשוי להתעורר בסיטואיציה שונה אולם אצל כולנו זהו אותו הקול שקורא לנו לדאוג לעצמינו. אותו קול שאומר לנו לא לוותר על המגיע לנו, אותו קול שדופק על דופן לבנו ומעיר את תחושותינו. אותו קול שדואג לרווחתנו. אותו קול שהושתק.
היום אני מבינה עד כמה רבים ומסועפים הכבלים היו, עד שהסתירו את האפשרות לראות כי קול כזה בכלל קיים.

ולמה זו החירות של המהות הנשית? כי אחת הדרכים לדכא את המהות הנשית היא למנוע מאיתנו להקשיב לעצמינו, לא לאפשר לקולות הפנימיים שלנו להדריך אותנו. אלה עלולים היו לשבש את הסדר החברתי, את המבנה השלטוני ואת יסודות הדת המושתתים על היסודות הזכריים. לשמחתי הרבה ההקשבה הזו לקול הפנימי חזרה אלי ומאז היא רק מתעצמת.

הקשבה לקול הפנימי ופעולה על פיו היא חירות של המהות הנשית.

בשנות צעירותי הייתי רזה ונחשבתי ל”חתיכה”. הירכיים שלי היו מעוגלות במידה, הבטן היתה שטוחה, השדיים היו יפים והעור היה מתוח. היה לי גוף של נערה. משבגרתי רציתי לשמר את מבנה הגוף הזה ועסקתי בספורט, התאמנתי בחדרי כושר, הרמתי משקולות ועוד. אם אכלתי במקרה יותר מידי עוגות או שוקולד הייתי מתייסרת ועושה דיאטה במשך השבוע שלאחר מכן. לא הנחתי לגופי להיות. כל הזמן עסקתי בקווי המתאר החיצוניים שלו.
הייתי שבויה בתדמית שיצרה החברה באשר לגוף היפה והמקובל. זה היה הגוף של הדוגמניות שהתנוססו על השלטים, זה היה הגוף של “היפות” וגם אני רציתי להיות כזו. אז נלחמתי בגוף כדי שייכנס לפורפורציות הנכונות וכדי שלא יוציא אותי ממעגל הנשים השוות. ולכך נוספה לעיתים גם הערה של אמי שהיתה שבויה כנראה באותה התפישה של הגוף הנשי: “השמנת?”
הייתי שרויה במלחמה מתמדת.
אני מניחה שבמידה רבה היתה זו האמהות שלימדה אותי לקבל ולאהוב את הגוף העגול הנשי והיפה. ביחד איתה ועם ההתעוררות של האישה שבי, משהו בי נפתח לקבלה של הגוף ככלי שמכיל את כל הרבדים שלי, הפיזי, הרוחני, הרגשי והמנטלי. הוא כבר לא עמד בפני עצמו. הוא כבר לא היה צריך לעמוד בסטנדרטים של דוגמניות. התחלתי לעמוד מול המראה, עירומה, עגולה ולומדת לקבל אותו כמו שהוא. לעיתים מלא יותר, לעיתים פחות. משתנה על פי מחזוריות של גאות ושפל, על פי השינויים בעונות השנה. למדתי שהגוף לעולם אינו נראה אותו דבר, הוא משתנה מדי יום. גופי הפך בעבורי לדבר חי ונושם, מתמלא ומתרוקן. הוא היה לכלי הנגינה של מנגינת חיי. הוא היה אני, אני הייתי הוא, ההפרדה נסתיימה, עת קבלת הגוף הגיעה.

ולמה זו חירות של המהות הנשית? כי גופנו הושחת במהלך הדיכוי של המהות הנשית. במקום להיות מקודש, רחם לרגשות וידע, הוא הפך לכלי שרת לסיפוק הגברים, במקום להיות מקור לעונג הוא הפך למקור לכאב, במקום להיות מקור לגאווה הוא הפך למקור לבושה. במקומות רבים אסרו על נשים (ועד לא מזמן גם בארה”ב) להתגאות במימוש הייעוד של גופן ולהיניק בפומבי. הפחד מהתפרצותה של המהות הנשית באמצעות הגוף היה כה חזק עד כי צווינו לכסותו כמעט כליל. ויש נשים רבות בעולם כולו שעדיין מאמינות כי כיסוי הגוף בצורה כמעט מוחלטת היא המקודשת. לימדו אותנו כי החושניות שלנו היא חטא ולכן אישה הגונה אינה מבטאה אותה.
גופנו מבטא שינויים תמידיים ושפע של מסתוריות שהעולם הזכרי לא היה יכול לסבול.
וכי אלוהים והאלה היו יוצרים דבר כה יפה, כה מכיל, כה יודע אם לא היו מתכוונים כי נהנה ממנו כמות שהוא?
האם נוצרנו כך, על מנת שנוסתר?

קבלת הגוף שלנו והלמידה לאהוב אותו כמות שהוא, היא חירות של המהות הנשית.

במהלך שנותי בתל אביב הייתי מעצבת תערוכות עצמאית. לאחר תקופה מסויימת הרגשתי כי אני רוצה ללמוד. במהלך חיי תמיד ציפו ממני להיות “הילדה המוצלחת”, אבל למעשה, לא היה כל קשר ביני לבין הציפיות הללו. היו אלה ברובן ציפיות שייכות לפן הזכרי שלי. לתיאור פן זה בחרתי לצטט מתוך המאמר “מנוע חיפוש” (מאת נרי לבנה, בעיתון הארץ) שנכתב על אדמיאל קוסמן (איש דתי מבני ברק, מרצה בחוג לתלמוד בבר אילן, סופר ומשורר). קוסמן מתאר את הרגשתו ביחס לגבריות כך:

“…הדבר שגרם לי אי נחת זה הגבריות, זה המבנה הגברי והסיפור הזה על איך גדל גבר. המבנה הפאלי של גברים. זה המבנה הזה שכל הזמן אתה רוצה להיות יותר – לגדול, להתרחב. בעצם האיבר המתרחב, הפאלוס, הוא הסמל של הענין… כל מה שמעסיק אותם זה להיות הראשון, להשיג עוד ועוד וההשוואה לאחרים. גברים בעצם לא רואים שום דבר חוץ מזה, באופן כללי. כמובן שהם יכולים להיות רגישים אבל בפנים מה שמניע אותם זה הצורך לגדול ולהרשים ולהתחרות והאנרגיה שלהם מכוונת רק לכיוון אחד, קדימה… נדרש לי תהליך של שנים של וויכוחים פנימיים עם הגבריות שלי, עד שיכולתי להגיע למצב כמו עכשיו, שאני יכול לשבת כאן בחדר שלי ולהתבונן בתנועה האיטית של העלים ולהבחין בצורה של כל אחד מהם…”
אמנם קוסמן מתייחס בדבריו לגברים, אולם למעשה, הפן הזכרי שהוא מתאר קיים אצל כולנו – גברים ונשים. וכך גם אני נהגתי – לרצות יותר, להשיג יותר, לגדול, להיות הראשונה בשורה, להצליח בתחרות. מתוך התבוננות זו על החיים בחרתי ללמוד ראיית החשבון. סיימתי את הלימודים הקשים עם משבר פיזי גדול שהביא אותי לעשות את השינוי שהיום אני קוראת לו – מעבר מאורח חיים בעל אופי זכרי לאורח חיים בעל אופי נשי או נקבי.
כל כך הרבה טמון בשינוי הזה אולם כאן אני בוחרת להדגיש שני היבטים:
האחד הוא הבחירה לחיות את חיי על פי המקצב הטבעי של גופי, של ההתפתחות שלי, של נשמתי. אם מדובר במנוחה פיזית במהלך היום, או במנוחה מעשייה במהלך עונה שלמה. אם זו הקשבה לצורך להיות בבית או בחוץ ואם זה האיזון שבין האמהות, הזוגיות וההגשמה של פנים נוספות בתוכי.
השני הוא היכולת לגעת במהות הנשית ולצאת מהציפיות של העולם הזכרי שגם אני הייתי שבוייה בהן. הפסקתי לרצות להשיג. התחלתי להתרגש מלהגשים. הפסקתי לכבוש, פיניתי מקום לדברים שיבואו אלי. הפסקתי להיות “אחלה גבר” ופתחתי את השער לבוא המלכה- אישה שבתוכי.

ולמה זו חירות של המהות הנשית?כי לימדו אותנו לבחור את הבחירות בחיינו מנקודת מבט זכרית. לא עברנו חניכה נשית לחיים על פי הקשבה למהותנו הנשית המחזורית. לימדו אותנו כללים מסוג אחד, מהסוג הזכרי.
העולם פועל על פי קודים זכריים הכובלים אותנו למשחק בחליפות שאינן תואמות אותנו. העולם דורש מאיתנו לתפקד יום יום באופן זהה, להשיג, לנצח, לכבוש, לשלוט. נשים רבות שרויות בקרבות יום יומיים על-מנת להשיג את מה שהעולם הזכרי מציע. אבל, זאת מלחמה אבודה מראש. החרבות שניתנו לנו לא הוכנו על ידינו ואינן מתאימות לידיים שלנו. המגינים שהוצעו לנו אינם עושים את מלאכתם. נשארנו חשופות, ללא כלים להתמודד עם המציאות.
הכלים של המהות הנשית שונים בתכלית מאלו של המהות הזכרית: חכמה מול חרבות, שקט מול קול רועם, אמורפיות וזרימה מול חוקים ומסגרות.
בחיים מלאים נדרש שילוב של השניים. המהות הנשית תקבל את ביטוייה המלא בזכות שיתוף הפעולה עם המהות הזכרית. אולם המהות שברצוני להאיר כאן, על-מנת שתשוב ותתפקד, היא המהות הנשית שלנו.

לחיות בהקשבה למהות המחזורית שלנו ולדעת להוות ((Being, זו היא חירות של המהות הנשית.

אלו הם חלק מהצמתים בחיי בהם יצאה לחירות מהותי הנשית.
ובחזרה להגדה של פסח:
לימדו אותנו תמיד כי ההגדה כפי שהיא כתובה, משקפת את המציאות ההיסטורית הנכונה.
אני רוצה להסב את תשומת ליבכן אל הנשים אשר היוו חלק משמעותי ביותר במהלך ההיסטוריה האנושית. הנשים כמעט אינן מוזכרות כלל בהגדה, ואם הן מוזכרות הרי שחלקן העצום מודחק אל הפינה. אבל אם נשוב לקרוא את הסיפור ונחפש בו את הנשים, נגלה כי בת פרעה היתה אישה אשר סרבה לשמוע לקול אביה ומשתה את משה מן המים. המיילדות אשר יילדו את הנשים העבריות, סרבו לפקודתו של המלך פרעה: “ויאמר: בילדכן את העבריות, וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה” (שמות א’ טז), ומסופר בתלמוד כי הנשים עצמן, עקב אמונתן בכח החיים היו אלה ששכנעו את הגברים להמשיך במצוות הבאת הילדים לעולם, למרות הגזירות של פרעה. ישנן נשים רבות במהלך ההיסטוריה אשר השפיעו רבות על תהליכים חברתיים ואנושיים ושמען וסיפורן הושתק. נספר עליהן במסרים הבאים.
לשוב וללמוד את סיפורן של נשים בהסטוריה, להצטרף לנשים הדתיות אשר מרימות את ראשן ואינן מוכנות לקבל את מקומן בעבר ובהווה כדבר כמובן מאליו, זו היא חירותה של המהות הנשית.
להיות חלק מתנועה רבת משתתפות אשר נזכרות במי שהן באמת, לגלות עוד ועוד נשים היושבות במעגלים, העובדות בשיתופי פעולה, המקיימות תקשורת מזינה ומכילה, הצמאות לשוב הביתה – אל האישה שהן באמת –
זוהי החירות של המהות הנשית.
היו ברוכות,
אילני
elanielan@gmail.com

סגור לתגובות.