כבר שנתיים וחצי עברו מאז שהתחלתי למכור תחבושות רב פעמיות. כאשר שואלים אותי מה אני עושה, אני עונה: I'm in the menstruation buissness. זה נשמע יותר טוב באנגלית… אבל אני בעסקי הווסת. זה מה שאני עושה.

הפכתי את זה לחלק מהחזון האישי שלי, לדבר על המחזוריות הנשית בפתיחות, בחופשיות, באהבה, עם כולם ובכל מקום. כאילו ולא היה מעולם טאבו. כאילו ולא קיימת מבוכה. רוב הזמן אני מצליחה להתעלם מכך שיש אנשים שחושבים שהעיסוק שלי הוא מוזר… ולא נחוץ. בעיניהם.

מאיזו שהיא סיבה, את הדיבור עם נערות על הווסת השארתי מחוץ לחזון הפרטי שלי. כאילו מעולם לא הדרכתי נוער, כאילו ולא הייתי נערה בעצמי, הייתי תחת הרושם שלשוחח עם נערות על ווסת זה אחרת. זה צריך להיות אחרת. צריך לא להבהיל אותן, לא להביך אותן, לא להיות חינוכית מדי, אבל בכל זאת לבוא עם איזה שהוא מסר. לא לשאול שאלות אישיות מדי (אחד המסרים שהחברה מעבירה לנו על הווסת הוא שהיא משהו שמותר לדבר עליו רק עם אימא). ואם אני לא אימא שלהן… בקיצור, כנראה כשקצת פחדתי מנערות.

בהתכנסות האביב של האוהל האדום יצא לבלות בוקר עם נערות. לא סתם נערות-"ה" נערות. הנערות שלנו, של האוהל. בפינת הנערות שהייתה על צלע ההר ביער הפיות… התוכנית המקורית הייתה לתפור תחבושות, והיא הורחבה לשיח על קבלת הווסת הראשונה. היא גם גלשה לשיח על הרבה דברים אחרים- על הגוף, ועל התרבות, ועל הפרסומות והמסרים שאנחנו מקבלות מהן. הן קבלו מאיתנו הסבר על מה קורה בגוף שלנו במהלך המחזור, עם ציורים. דברנו קצת על המילים: פות, נרתיק, רחם, ווסת. שמענו את האסוציאציות שלהן. אבל אתן יודעות מתי השיחה באמת התרוממה? כשביטאתי את סימני השאלה שלי, ושאלתי אותן בכנות: תגידו, מותר לשאול כאן מי כבר קבלה ווסת ראשונה, או שזו שאלה מביכה ו'לא במקום'? כשחשפתי את עצמי, הן השיבו וחשפו את עצמן…

וכן , כולן בנות של אימהות שבאו לאוהל האדום. זה כבר אומר משהו על הבתים שהן באות מהם, אולי על הידע שיש להן, והפתיחות שהן מורגלות אליה. אבל החבורה הנפלאה הזו הכילה בתוכה דעות שונות על הווסת, על איך זה מרגיש להיות 'במחזור', על עם מי מותר ועם מי אסור לדבר על זה, על מה מקובל ומה לא מקובל לומר. על תחבושות בד (איכס או למה לא? ) ועל השינוי שעובר על נערה מהרגע שהיא מתחילה לקבל ווסת… הן שוחחו האחת עם השניה כה בעדינות, זו משכנעת לכיוונה, זו מוכיחה את טענותיה, (זו מצחקקת וקמה לעשות סיבוב, זו שקטה ולא פוצה פה אך נראית כגומעת כל מילה).

התמלאתי סקרנות אל מול אמירותיהן ודעותיהן. נזכרתי שוב בעומק החוויה של להיות נערה בימי המחזוריות הראשונים. השתדלתי שהקו המנחה אותי יהיה להקשיב ללב שלי בשיח הזה, ולהתבטא בכנות ובגובה העיניים. ולראות את הלבבות של העומדות מולי, במקום המדויק על הציר בין בוסר לבשלות שהן נמצאות בו.

בעיקר התחזקה דעתי שאת חזון השיח הפתוח על הווסת צריך להחיל על נערות, לפני ואחרי קבלת הווסת הראשונה, על מנת שבשנים שיבואו זו תהיה מלאכה פחות קשה לקדם שיח פתוח על ווסת אצל נשים. ושכל אישה יכולה לעשות זאת, ממקום כנה, לא מחנך, לא מוביל לשום מקום. אני לא מבקשת שיאהבו את הווסת שלהן, שישתמשו בתחבושות בד, שיראו בה את החיבור שלהן לטבע. גם לא אומר להן לא להרגיש שזה מטרד, או לא להיות נבוכות, ולא אגיד "עליכן לחגוג את הווסת שלכן!"

רק דבר אחד: תנו לה אוויר, תנו לרגשות שמתלווים אליה מקום, חיוביים או שליליים. הקשיבו בחכמה למסרים שבאים אליכן מהתרבות והטילו ספקות. ודברו, דברו בחופשיות, עם כל מי שזה מרגיש איתה/איתו בנוח.

תודה לגל קינן השותפה להנחייה של הבוקר הזה , שנתנה לי את הביטחון להיות שם,
תודה לדיאנה לם שהפצירה בי לכתוב על החוויה,
ותודה לנערות החכמות הרגישות והמצחיקות על שבאו…

ילדה, נערה אישה/ מאת דיאנה לם – ספר הדרכה לנערות לקראת הווסת הראשונה