לסבול בשקט- כריס בובל

שלוש תמונות יומיומיות/ כריס בובל
תורגם מתוך הבלוג של Society for Menstrual Cycle Research

תמונה ראשונה: 10:45

בוקר יום ראשון, שקט ושמשי. בראנץ’ במרפסת. ישבתי עם בתי, בן זוגי והאחיינית שלי על קפה ומאפה. חוויתי ‘צירי’ ווסת, באים באופן עקבי כל 15 דקות. התכווצתי, בולעת את אנחותיי.
בזמן שהאחיינית שלי דברה על כאבי הגב שלה, ובן זוגי קונן על השפעת הקצרה והעוצמתית שהייתה לו, אני לא אמרתי דבר על האחיזה האימתנית סביב הרחם שלי, על ההתכווצויות מסיחות הדעת שהיכו בי שוב ושוב. תוך כדי שאני מתכווצת , אמרתי לעצמי- תתגברי על זה. אבל הבחנתי שכשאני לבד, אני גונחת בקול. כאב לי, אבל לא אמרתי כלום.
ובאופן מעניין, מאוחר יותר, בזמן שפטפטתי עם בני החורג ובן זוגו, שמרתי את ההתכווצויות לגמרי לעצמי. בחרתי לסבול בשקט. למה?
כואב לי, ובכל זאת, נראה שכאבי הווסת שלי לא שווים אזכור. זה כאב גשמי, כמעט אוניברסלי. זה מסוג הדברים שאת לא יושבת ומקטרת עליו. ברמה מסוימת הייתי מודעת לכך שאם הייתי מזכירה את הכאב שלי הייתה זוכה למעט סימפטיה, אבל אחר כך- היו מתחילים גלגולי העיניים. ובחברת אנשים מסוימים , המידע הזה היה מתויג כ”too much information ” , זה יותר מדי אישי, יותר מדי מגעיל , אפילו, מכדי שאני אזכיר את זה.

לסבול בשקט- כריס בובלתמונה שניה ;16:30

חוזרים הביתה אחרי טיול של עשרה ימים. הבית מראה את אותותיהם של עשרה ימים ושני חתולים ללא התערבות של יד אדם, והיה צריך להחזיר אותו לסדר. ערימות של דואר . תיקים לפרוק.
אבל הדבר הראשון שעשיתי כשעברתי את הדלת היה להתקלח ואז לעשות כביסה. דלפתי קשות בחלק האחרון של הנסיעה והכל היה מבולגן. בן זוגי ובתי, לעומתי, מיד התיישבו על הספה מכוסת שיער החתולים והתחברו מחדש לעולמם הממוחשב, בעוד אני, אשת המאה העשרים ואחת, קרצפתי כתמי דם מבגדיי ותליתי עוד זוג של תחתונים “הרוסים” על חבל הכביסה.
חלפתי על פני משפחתי מספר פעמים במהלך מבצע הניקיון החרומי שלי. כל פעם כשהעפתי אליהם מבט, הרגשתי את הקנאה שבי עולה, ואם להיות כנה , אפילו התרעמתי על המצב. אבל לא התלוננתי. הגוף שלי, המחזור שלי, הבלאגן שלי. הבעיה שלי.
אבל האם זאת באמת הבעיה שלי? האם היא צריכה להיות רק שלי?
ברגעי ווסת כאלה (וכעת אני מכלילה), אנחנו חוות פעמים רבות מודעות גופנית מוגברת שתופסת את תשומת ליבנו. לפעמים אלו חוויות של כאב או לכלוך או שניהם. לפעמים הפלישה של המודעות הגופנית הזאת אלינו היא משמעותית ויכולנו להרוויח מלא להיות לבד בסיטואציה. ובכל זאת, רוב המווסתות חוברתו לשתוק ולהתמודד עם זה. יש קול עיקש בתוך הראש שלנו, שאומר: “אף אחד לא רוצה לשמוע על המחזור שלך… וסיפורי הכתמות? בטח אף אחד לא רוצה לשמוע על זה ! ”
כבר אמרתי את זה בעבר: נדמה שהדיבור היחיד שמקובל לדבר אותו הוא בדיחות PMS (שהפאנצ’ליין הוא של אישה ביצ’ית חסרת שליטה –ראו תמונה )
כשצריך לספר על המציאות של חיי הווסת שלנו – לא משנה היכן החוויה נמצאת על הרצף בין שמחת ווסת לייסורי ווסת- אנחנו כובלות את עצמנו לתוך ואקום שעשוי לפגוע בנו. עבור רבות מאתנו, חוויות הווסת שלנו הן ללא אירועים מיוחדים, רוב הזמן. אבל עבור השאר, הווסת יכולה להיות לא פחות מקטסטרופלית. ויכול להיות שהווסת שלך נורמלית, רגילה, היום. עד שהיא משתנה, יום אחר כך. דברים משתנים. צרכים משתנים. אבל השתיקה נשארת קבועה.
דאגתי היא זו: אם לא נפתח מרחב עבור שיח על הווסת, איך נמצא את התמיכה שתעזור לנו להבחין בין מה נורמלי ומה לא נורמלי ודורש טיפול? איך נצליח לקבל את המידע והתמיכה שאנו זקוקות לה כאשר אנחנו זקוקות לה?

תמונה שלישית: 3:24 לפנות בוקר

אני מתעוררת לאט וברגע שאני נהיית מודעת, אני שולחת באופן אינסטינקטיבי יד אל בין רגליי. כן. אני רטובה. כן. התחבושת שלי זזה. וכן, גם “מגבת הביטחון” ששמתי תחתיי כדי להגן על הסדינים. לעזאזל. לא רציתי לקום ולהחליף את התחבושות ואת התחתונים, אבל אם לא הייתי עושה את זה, היה לי כתם עוד יותר גדול על הסדין, אולי אפילו אחד שיגיע עד המזרון. אוף. אז שכבתי שם, מנסה להכריח את עצמי לקום מהמיטה ולבצע את המטלה ההכרחית הזו, ולהרוס את המנוחה הכה יקרה שלי, שגם ככה כבר הייתה קצרה. הבית היה דומם מלבד הנחירות הקצביות של בן זוגי. לא נשמע קול מהחדר ליד והנחתי שגם בתי כבר ישנה בשלווה. התרוממתי, שומרת שלא אפריע לאף אחד. ותוך כדי שאני קמה, קינאתי בשנתם השלווה והבלתי מופרעת.

סגור לתגובות.