הריון והתפיסה האינדיאנית / אלה ווהל תאומים

הריון בקצב של אמא אדמה / אלה ווהל-תאומים

לפי התפיסה האינדיאנית, הלוא היא תפיסה נשית בעיקרה, לטבע יש מחזורים, אמא אדמה עובדת לפי תבניות ברורות, וכל דבר הוא תהליך. העץ גדל בתוך האדמה ומבשיל עד שענפיו יוצאים החוצה אל השמש וגדלים לאט לאט מעלה, העוגה יושבת בתנור ולוקח לה זמן מה לתפוח ולהיות מוכנה, עובר גדל ברחם אימו כתשעה חודשים לפני שהוא יוצא החוצה בלידה.
בתרבות המערבית של היום, שהינה תפיסה גברית בעיקרה, דברים צריכים לקרות מהר, כאן ועכשיו. אין סבלנות לחכות לתוצאות והיאוש נעשה מאוד מאוד נוח כשמשהו לא קורה במהירות שבה ציפינו שהוא יקרה.

על פי הדרך של הפילוסופיה האינדיאנית, המקצב הטבעי של העולם סביבנו הוא תנועת התמלאות והחסרה, התרחבות וצמצום: תנועה של פעימה.

אם נעצור רגע את קצב החיים המהיר שלנו וכמו עמים עתיקים רבים נשב ונתבונן בטבע, נוכל לשים לב כי הכול פועם: יש זמנים של אביב ופריחה ויש זמנים של צמצום ושלכת של סתיו, יש עונות גשומות ושחונות, יש שנים של שפע יבול ומאידך שנים של בצורת. כל אלה הן פעימות החיים.

אינדיאניאמא אדמה היא כמו לב פועם אחד
הטבע שסביבנו הוא מעין תוף ענקי שמשמיע את הדהודו הרוטט בכל פיסת בריאה.
כפי שהשאיפה אינה מתאפשרת בלי הנשיפה וההיפך, כך עלינו לרוקן את הישן, להרגיש את נקודת החסר – וממנה להתמלא. זוהי התנועה של שפת הפעימה.

השפה של הטבע היא שפת הפעימה, שהיא גם השפה הנשית הטבעית. האישה אוצרת בגופה את חכמת הפעימה מעצם היותה יוצרת חיים, מעצם טיבה כמי שמתמלאת בדמה ומחסירה אותו מדי חודש. גופה של האישה פועם איתה בהתאם למצבי הרוח, לשינויים ההורמונאליים ולהתנהלות שמשתנה ומחליפה את עצמה מדי יום/חודש/שנה.

זמן תקתוק וזמן פעימה
זמן התקתוק הזכרי הוא זמן של השגת יעדים והתקדמות, וזמן הפעימה הנקבי מאזן אותו בהתבוננות פנימית, כאשר במקום בעשייה אנו מתרכזות פשוט בלהיות. לאדמה, ללבנה ולטבע שסביבנו באה תנועה זו בטבעיות ובהרמוניה. יש זמן תנועה של התרחבות ויש זמן של צמצום והתכנסות, והשניים משלימים זה את זה.

בעבר הלא כל כך רחוק מאיתנו, נשים בהריון היו מקבלות הקלות ויחס מאוד מיוחד מצד הקהילה שסביבן, היו נותנים להן מטלות פשוטות יותר, מפרגנים להן יותר בהפסקות ארוכות של מנוחה, נותנים להן את האוכל היותר משובח ועוזרים להן בגידול הילדים בבית. המשפחה המורחבת הייתה נותנת תמיכה גדולה ומחזקת לאשה בהריון.
התמיכה והחיבוק הקהילתי הזה סביבה סייע לאשה לעבור את ההריון שלה בקצב של פעימה. עשיה ומנוחה.

החברה שלנו כיום לא רואה בהריון כזמן של פעילות מתונה המשולבת בהרבה מנוחה וכבוד לרצונות הגוף המגיב באופן ישיר להריון שהוא חווה. לכן ישנן נשים שעד סוף ההיריון שלהן עובדות כרגיל אלה אם כן הן מקבלות הוראה מפורשת מהרופא לנוח ולהוריד שעות עבודה, הן מתפקדות במשרה מלאה לכל דבר כפי שהיה קודם.

הגוף שלהן מגיב בעייפות, מתח שיכול להתבטא בתפיסות של שרירים וכאבים (כגון כאבי גב, שכמות, צוואר ועוד). כל אלה הולכים ומחריפים ככל שהריון נהיה כבד יותר, ומתקדם יותר עד לקראת הלידה.

אז מה הפלא שאנחנו מאבדות סבלנות לקראת סוף ההריון??
מצפים נשים בכלל ונשים בהריון בפרט לארוחות אינסטנט, נותנים לנו זמן משפחתי מוגבל ומטילים עלינו שפע של משימות שיש לבצע בו-זמנית . כל אלה הפכו את תנועת החיים שלנו כנשים, מפעימה טבעית וזרימה הרמונית לפי מקצב הטבע, אל מרוץ מתמיד שגובה מחיר אישי כבד.

את המחיר הזה אני חווה  אצל נשים לקראת סוף ההיריון שלהן. כמטפלת ברפואה משלימה המתמחה בנשים בהריון והמבצעת טיפולי זירוז לידה לנשים שעברו את תאריך הלידה המשוער שלהן, אני מקבלת טלפונים רבים מנשים ש”כבר נמאס להן לחכות”, קשה להן, כבד להן וחוץ מזה…הסתיימה להן הסבלנות.

לאור כל מה שנאמר לעיל, לכאורה, עובדה זו לא מפתיעה במיוחד. יש פה סוג של תחרות מול היומן שלנו…מול תאריך הלידה המשוער שניתן להן בתחילת ההיריון שלהן, מול הלחץ של החברה שלקראת הסוף מתחילה בשאלות ה- נו, עוד לא ילדת? את כבר נראית מאוד בשלה…
ועוד שאלות מציקות שכאלה. האישה מרגישה “לא בסדר” שהיא עברה את התאריך שניתן לה, שהיא נמצאת ב”הריון עודף”, שיכול להיות שהיא מסכנת את העובר שלה ועוד תחושות לא פשוטות שכאלה. במקום להקשיב לאינטואיציה שלה, היא מסתמכת יותר ויותר על רופאים ועל מכשירים טכניים.

לעיתים קרובות הנשים גם מרגישות מאוד לבד במערכת הבריאות שסביבן. אם פעם הייתה להן דמות סמכותית (כמו המיילדת בקהילה, הזקנה המכובדה, השאמן ) להסתמך עליה, לבטוח בה, להתייעץ איתה…הרי שהיום הדמויות האלה כמעט ואינן קיימות יותר והוחלפו ברופאים מזדמנים ומשתנים בחלוקים מאוד מאוד לבנים.

לאט לאט מרגישים בשינוי הקורה סביבנו, נשים מחפשות שוב את הדמות הסמכותית המחבקת והמכילה. מיילדות הבית חוזרות אט אט אל קדמת הבמה ונשים רוצות ליווי יותר אישי, נשי שמזכיר להן את קצב הפעימה שהוא הקצב הנכון להן ביותר. תומכות הלידה חוזרות ותפקידן למלא את מקום נשות השבט התומך שהיוו תפקיד משמעותי בלידה של האשה בקהילה שלהן. דרכי הנשיות חוזרות ואיתן קצב שהוא נכון והרמוני לנו הרבה יותר.

להפסיק לתקתק את ההריון ולתרגל את קצב הפעימה
אני מזכירה לנשים שאני מטפלת בהן וגם תומכת לעיתים קרובות בלידה שלהן כדולה, שהריון יכול להיות תקופה מופלאה של התבוננות פנימה, הזנה של חיים חדשים בתוכנו וחיבור לקצב הפעימה הנשי כל כך. זה הזמן לתרגל איטיות, הקשבה, חיבור וטיפוח לנשמה שהיא אנחנו.

____________________________________________________

אלה ווהל-תאומים, תומכת לידה (דולה) ומטפלת מוסמכת ברפואה סינית – דיקור, שיאצו ופרחי באך. בוגרת ארבע שנות לימודי רפואה סינית, שלוש שנות לימודי שיאצו ושנה לימודי פרחי באך במכללת “מדיסין” . בעזרת שיטות הטיפול המגוונות בהן התמחתה, מטפלת אלה בנשים בהריון ומשיגה שיעור גבוה של הצלחות בשיפור הבריאות וההרגשה של המטופלות שלה.
אלה מאמינה, שטיפול אישי ומקצועי, המתבסס על אבחון מקור הבעיה, מביא לתוצאות הטובות ביותר.
טלפון: 054-4633811 ,  אתר: www.ellawohl.com  , מייל: contact@ellawohl.com

*** הכתבה משתמשת במושגים של נטע אלוני שנלמדים בקורס “שבטית ועכשווית”
אתם מוזמנים לבקר בטנקה – מרכז מודעות וצמיחה בדרך האינדיאנית

סגור לתגובות.