התחלה ראשונה:
קיבלת וסת ראשונה בנערותך.
עד אותו יום היית ילדה. רצת, שחקת, השתוללת כאוות נפשך, ואז היא הגיעה – הוסת. כבר אי אפשר ללכת סתם כך לים או לבריכה ואפילו לא לרוץ בגן המשחקים.
הכי חשוב היה – להסתיר, שלא ידעו. התחלת להתבייש. אם במקרה המכנסיים התלכלכו חלילה, השתדלת שלא ידעו בכלל על קיומך. במקרה הטוב היה לך עם מי לדבר על כל הענין הזה. במקרה הפחות טוב היית לבד. לפעמים האדם היחיד שיכולת היית לדבר איתו על כך היה אביך ולאו דווקא אמך. כשרצית לדעת מה קורה לך ופנית לאמך היא היתה מסמנת לך שזהו נושא שאסור לדון בו ועדיף שתצניעי את כל העניין לתמיד.
ככה גדלת לתוך נשיותך עם "המטרד החדשי" (או ה"מרור החדשי" כפי שהוא מתואר בכתבה שנזכיר בהמשך). הוסת שהיא אחד מהביטויים המשמעותיים של נשיותך נדחתה, קיבלה תדמית של משהו מפריע ומלוכלך. היא תמיד הגיעה בזמן הלא נכון ותמיד קלקלה אילו שהם תכניות. בימים שהיא הופיעה היית עצבנית וחסרת מנוחה. תמיד חיכית שזה ייגמר.
כשגדלת לא שינית את יחסך אל הוסת. למדת להקטין את הנזק שלה כמה שיותר. השתמשת בטמפונים כדי ללכת עם ולהרגיש בלי. דאגת שלא יבחינו בשום צורה שאת נמצאת בזמן הוסת.

התחלה שנייה:
קיבלת וסת ראשונה בנערותך.
עד אותו יום היית ילדה. רצת, שחקת, השתוללת כאוות נפשך, ואז היא הגיעה – הוסת. כבר אי אפשר ללכת סתם כך לים או לבריכה ואפילו לא לרוץ בגן המשחקים.
עוד לפני שהיא הגיעה היית מוכנה לכך שזה יקרה. ידעת שיש תהליך בגופך שיוצר את דם הוסת. אפילו שמת לב לסימנים מקדימים בגופך שהעידו כי הוא משתנה ויוצר משהו שלא היה בו עד כה.
אמא שלך דיברה אתך על כך מספר פעמים. היא הראתה לך את התחבושות בהן היא משתמשת והסבירה לך איך היא נוהגת איתן. פעם כשהיתה לה וסת היא אפילו הראתה לך אחת כזו עם דם.
את הימים בהם אמא שלך היתה בזמן הוסת היא קידשה – היתה מודה בתפילה על הדם המקודש שיוצא ממנה ומשתדלת להתבודד.
כל חודש זה היה קורה וכל חודש הרגשת את הקדושה סביב הדבר הזה שנקרא – וסת.
ולכן, כשקיבלת את הוסת הראשונה התרגשת מאד. היתה לך תחושה שהצטרפת לשבט שלם של נשים. היית גאה ואהבת את כל מה שקשור לוסת, אפילו אם התחתונים קצת התלכלכו.
ידעת, מתוך הנסיון של אמך, שבימים שלפני הוסת מתרחשים שינוים בגוף ובמצבי הרוח וקיבלת את זה באהבה. למדת לזהות את הימים והתחושות הללו ונתת להם כבוד. לא תמיד היה לך קל להיפרד מימי הילדות המתוקים אבל למדת על מחזוריות החיים ועל היתרונות שיש במעבר מהיותך ילדה לאישה.

כל אחת מאתנו יכולה למצוא את עצמה על הרצף בין שתי ההתחלות הללו. חלקנו גם עשינו מעבר מההתחלה כמו זו הראשונה לכיוון זו השנייה. חנכנו את עצמנו כדי לתקן את יחסינו לוסת.

לאמהות לבנות שבנינו הייתי רוצה להפנות את השאלה: איך אנחנו בוחרות שבנותינו יגיעו אל הוסת הראשונה שלהן? ואם יש לנו כבר בנות מבוגרות שכבר קיבלו את הוסת –  האם אנחנו יכולות לתקן במשהו את יחסינו ויחסן אל הוסת המקודשת? האם אנחנו מוכנות לפתוח בתוכנו שער אל הנשיות שלנו מתוך קבלת המחזור, המחזוריות והגוף שלנו על כל תפקודיו?

למה חשוב לקבל את הוסת, מה יש בה שצריך בכלל להתייחס אליו? למה צריך לתת על כך את הדעת מעבר למניעת הדם מללכלך את התחתונים? מה הקשר של הוסת לבריאות הנפשית והפיזית שלנו?

נתבונן בתהליכי המחזור מתוך ההקשר למהות הנשית ולריפוי שלה.

הימים שלפני המחזור
בימים אלו רובינו נוטות לחוות שינויים במצב הרוח שלנו, בתחושות ובתופעות פיזיות שונות. התופעות שעוברות על נשים בימים שלפני קבלת הוסת נקראות בשפה המקצועית – תסמונת קדם וסתית. התופעה קיבלה הגדרות שונות במהלך השנים והיום מקובלת ההגדרה הבאה כפי שהיא פורסמה בכתבתו של פרופ' אמנון בז'זינסקי, מנהל מרכז בריאות האישה, בית החולים הדסה עין-כרם  התסמונת הקדם וסתית – PMS ,
באתר http://www.la-briut.org.il :
הופעה מחזורית, כשבוע לפני הווסת, של קבוצה של תסמינים נפשיים, גופניים ו/או התנהגותיים בדרגת חומרה הגורמת להפרעות בתפקוד החברתי, המשפחתי או המקצועי. הסימנים נעלמים מיד עם תחילת הווסת או במהלכה.

פרופסור בז'זינסקי מתאר את התסמינים הבאים:
התסמינים הגופניים השכיחים הם תפיחת הבטן והגפיים, גודש ו/או כאבים בשדיים, בחילות, עייפות מוגברת, גלי חום, הזעה מוגברת, כאבי ראש ודפיקות לב.
התסמינים הנפשיים השכיחים הם תחושת מתח וחרדה בלי סיבה ברורה, דכדוך, עצבנות, אי-שקט, מצבי רוח משתנים במהירות.
התסמינים ההתנהגותיים השכיחים הם רצון להתבודד, תיאבון מוגבר, תאווה למאכלים מתוקים. נטייה לשכחה, בלבול, קושי בריכוז, שינוי בתשוקה המינית, נדודי שינה, צריכה מוגברת של אלכוהול ועישון.
על פי סקרים שנעשו בכמה מדינות 70%-80% מהנשים בגיל הפוריות סובלות מתסמינים כלשהם לפני הווסת; 5%-10% מהנשים סובלות מתופעות קשות הפוגעות בתפקודן היום-יומי. בעבר נחשבה התסמונת לתופעה של העולם המערבי בלבד, אך כיום ברור מעל כל ספק כי התופעה אוניברסלית ומופיעה בנשים סיניות, אפריקניות ואירופיות בעצמה שווה, גם אם מידת המודעות לתסמונת משתנה מתרבות לתרבות.
לגבי הטיפול בתופעה הוא כותב:
מגוון הטיפולים רחב וכולל תמיכה פסיכולוגית, טיפול בתרופות הרגעה, טיפול במשתנים, תוספות מזון (כגון B6, מגנזיום, אבץ, טריפטופן ודיאטה עשירה בשומנים בלתי רווים, הימנעות מקפאין, שוקולד ואלכוהול) ופעילות גופנית. הטיפול שזכה בעת האחרונה לתמיכה רבה של מחקרים וסקרים רבים הוא טיפול בתרופות מגבירות סרוטונין (מקבוצת ה (SSRI. מודעות גדולה יותר של הרופאים והנשים לקיום התסמונת והאפשרויות להתמודדות אתה תביא לאבחון מוקדם יותר לרווחתן של הנשים והחברה הסובבת אותן.
כיום חוקרים את השפעת ההורמונים על התסמינים הללו. המחקר עוסק בהיבטים הפיזיים של התופעה ואולי גם בהיבטים הפסיכולוגיים מתוך הנחה שיש פה משהו שצריך לתקן: הגוף שלנו מגיב לא נכון וצריך להתאים אותו לקודים החברתיים הנהוגים כיום, קודים שנוצרו במשך הדורות האחרונים.
ברצוני להתבונן בימים אלו מתוך ביטוי המהות הנשית, פן שנראה לי כי במחקרים הרבים אין התייחסות אליו בכלל.
נתחיל בהגדרת התופעה. ההגדרה מתייחסת לכך שהתופעות המופיעות אצלנו גורמותלהפרעות בתפקוד החברתי, המשפחתי או המקצועי.
ההפרעות בתפקודים אלו נובעות מהיותם תפקודים על פי קודים זכריים. כלומר, אם בימים שלפני המחזור אנו לא ממוקדות, זקוקות ליותר מנוחה ולהתכנסות בתוך עצמנו, הרי שמתבקש כי באותם ימים באמת לא נתפקד. אבל אנחנו חיות בחברה בעלת קודים זכריים אשר מתעלמת לחלוטין מהמחזוריות הנשית ואנחנו צריכות להתאים את עצמנו למציאות זו. אנחנו צריכות להמשיך ולתפקד בבית ובעבודה ללא אפשרות להאט את הקצב, להיות מדוכדכות או לא ממוקדות.
אפשר לראות את הדברים בצורה הפוכה – במקום להניח כי הימים שלפני הוסת מפריעים לתפקוד התקין שלנו במשפחה, בעבודה, ובחברה, ניתן לראות כי התפקיד שבו אנו נמצאות – מבחינה חברתית ומקצועית, מפריע לתסמינים להיות, מפריע לנשיות להתבטא, מפריע למחזוריות להתגשם.
הגדרת התופעה נקבעה מתוך נקודת מבט זכרית ונולדה לתוך מסגרת חברתית ותרבותית בעלת קודים זכריים. המסר המתקבל מהגדרה זו הוא כי אנחנו לא בסדר וכי אנחנו טעונות תיקון, תיקון באמצעות תרופות, טיפולים פסיכולוגיים או הורמונליים. שימו לב את מה מתקנים? מתקנים את המהות הנשית כדי שתתאים לאופי הזכרי. ואני רוצה להדגיש כי גם גברים סובלים מחוסר ההיחסות למהות הנקבית או הנשית בעולם. אני חוזרת ואומרת זאת כדי שלא ליצור הפרדה ביננו. לכולנו יש מהות זכרית ונקבית. אצל כולנו היא זקוקה לריפוי.
בואו נזכור, אנו הנשים, שאצלנו הכל בסדר. הריפוי טמון ביכולתה של כל אחת מאתנו להפנים את השפעות המחזור והמחזוריות ולקבלן כדבר בריא. יתכן אפילו שחלק מהתסמינים יעלמו או ייחלשו אם נפעל על פי ההכוונה שלהם. וההכוונה היא: להקשיב לגוף, להקשיב לעצמי. באמצעות המעקב אחרי המחזוריות שלי (אפשר גם בעזרת היומן הנשי), אדע לא לקבוע פגישות עסקיות בימים שלפני המחזור. אלמד לנהל את חיי בזרימה עם מהותי הנשית ולא נגדה. אלמד להשתמש בידע שיש לי על עצמי כדי להיות יותר אפקטיבית ואאפשר לגוף ולנשמה שלי לנוח כשהם זקוקים לכך. בימים בהם אני  מבולבלת ולא ממוקדת, ארשה לעצמי לא לתפקד באופן מושלם. אכבד את המחזור שלי ולא אקח תרופות כדי לדכא אותו. אאמין בבריאות הפיזית והנפשית שלי ולא אגרר לתחושות שמשהו לא בסדר איתי. הכל בסדר. אני מושלמת. אני אישה.
לנשים העובדות והמחוייבות למסגרת יום יומית אומר כי כאשר נקשיב לשינויים הקורים לנו ונכבד אותם, נוכל לחנוך גם את הסובבים אותנו להתחשב בה. אני מודעת לכך כי הדבר נראה כמעט בלתי אפשרי. רק לדמיין מפגש עם בוס קשוח כשאת אומרת לו כי את ביום שאין לך פוקוס וכי אינך מרוכזת יכול להרתיע אותך מבכלל להקשיב לעצמך. אולם פה טמון הריפוי. אני מאמינה כי את קוראת מסר זה משום שיש גם לך תפקיד בריפוי הנשי ואת יכולה לחולל אותו במסגרות הקיימות בחייך. לא צריך לעשות מהפכות גדולות. אפשר גם קטנות והן לעיתים המשפיעות ביותר והמהפכה החשובה הראשונה היא כי תכבדי את השינויים שקורים לך ותקבלי אותם כדבר בריא והראוי להתייחסות. מתוך מקום של כבוד נלמד לקיים תקשורת ברורה ומרפאה ונעזור גם לאחרים להקשיב למחזוריותם שלהם.
ימי המחזור
מחקר חדש שנעשה בבית החולים בילינסון מתואר בעיתון את, נובמבר 2003 במאמר שכותרתו היא המרור החדשי (!!!)
המחקר גילה כי יש קשר הדוק בין סגנון חייה של האישה ואופייה לבין בעיות במחזור. התופעה הנחקרת כאן נקראת אנדומטריוזיס שמשמעה כאבי מחזור קשים, דימומים בגוף ובעיות פוריות.
והציטוט מהמאמר אומר:
"הקשר בין אופי האישה לכאבי המחזור התגלה במקרה. פרופ' דיקר, מנהל מחלקות מיון ואשפוז יום במרכז הרפואי על שם רבין וראש החוג למיילדות וגינקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ערך מחקר על יעילות תרופה לנשים הסובלות מאנדומטריוזיס. "במסגרת המחקר", מספר הפרופ', "אי אפשר היה להתעלם מתופעה מרתקת, שלא התכוונו לבדוק אותה כלל – איפיון האישיות של הסובלות מאנדומטריוזיס. התברר שרובן היו משכילות, בעלות תואר ראשון לפחות, היתה להן קריירה מצליחה, הן היו נוקשות ובעלות דרישות רבות, בעיקר מעצמן, אבל גם מסביבתן. שמנו לב למשל, שהן מעולם לא איחרו לפגישה. כשהמשכנו לבדוק את הדברים לעומק, מצאנו שהן עצורות מאד והתקשו לסמוך על אחרים. מצאנו גם שמדובר בנשים שדבקות במטרה. אין אצלן הנחות וכשצריך לעשות משהו – עושים אותו ויהי מה. הן לא סוטות מהתכניות שלהן, הן לא גמישות ונוהגות להגן על עצמן מפני פגיעה על ידי הסתגרות וחוסר פתיחות. לוקח להן זמן רב עד שהן מאמינות במישהו. שמנו לב שרובן, כ- 60% מהן לא נישאו ודחו את האימהות בגלל שהיה חשוב להן יותר לממש את עצמן ולפתח קריירה.
מצאנו שלנשים אלו יש מודעות עצמית גבוהה אבל עם נטייה מסוימת לדכאון, חרדה והאשמה עצמית".
פרופ' דיקר מספר כי הנשים שיתפו כי הן לא קשובות לעצמן, שהן עובדות קשה מאד ושאין להן זמן.
נשים רבות חיות שנים עם האנדומטריוזיס עם משככי כאבים.

מכותרת המאמר ועד תוכנו ניתן לראות את השפעת התרבות והחברה המודרנית על בעיות במחזור. אנחנו משלמות מחיר יקר ביותר על הריחוק מגופנו.
הבחירה של נשים כה רבות באורח חיים זכרי שמאופיין בעשייה מתמדת ללא מנוחה, ריצה אחרי הישגיות, סגירות רגשית ונוקשות כלפי עצמנו מביאה אותנו לראות תופעות כגון אלו אצל נשים כה רבות. אצל חלקנו התופעות זניחות ולא משמעותיות ואצל אחרות הן מוקצנות ומקבלות ביטוי בעייתי פיזי.
אין בכוונתי להאשים מישהו במצב הזה. המהות הנשית לה אני קוראת לחזור, מצויה גם בגברים ולא רק בנשים. כולנו איבדנו אותה. למעשה, מחזור יש לכולם. ולנו, לנשים יש וסת.
גם הגברים זקוקים למנוחה. גם הגברים צריכים להפסיק לפעמים את המרוץ. אבל תכונות זכריות של כולנו מפריעות לכולנו לקחת פסק זמן ולנוח.
צרכי אישה
האמצעים ההיגיניים בהם אנו משתמשות בזמן הוסת הם שונים.
האפשרויות אותן אני מכירה הן אלו: טמפונים, תחבושות הגיניות חד-פעמיות, תחבושות הגיניות רב-פעמיות (מבד) וטמפון רב-פעמי שהוא מעין כוס המוחדרת לואגינה והמתמלאת בדם הוסת, המיועדת לשימוש רב פעמי.
הטמפון נוצר כדי ללכת עם ולהרגיש בלי האופייני לחברה בעלת הקודים הזכריים. אנחנו מדחיקות את הצורך לנוח, את הצורך להתכנס, את הכמיהה לעצור לרגע ואנחנו דוחקות פנימה גם את הדם עצמו.
התחבושות מאפשרות את זרימת הדם החוצה ומעודדות את הניקוי אולם גם הטמפונים וגם התחבושות החד פעמיות מכילים חמרים רעילים כמו אסבסט בטמפונים ודיוקסין בתחבושות. שניהם מכילים גם כלור. אני לא הייתי מודעת לכך אולם גופי שידר לי כי הוא אינו רוצה את האמצעים הללו. את דרכי הוסתית התחלתי בשימוש בתחבושות, לאחר מכן מטעמי נוחיות עברתי לטמפונים עד שבסביבות גיל עשרים הרגשתי כי איני מסוגלת עוד להשתמש בטמפונים. תחושתי היתה כי הדם צריך לצאת החוצה ולנקות את כל מה שצריך לצאת. מכיוון שאהבתי את כל מה שקורה סביב הוסת, לא היתה לי בעיה לעבור לתחבושות חד-פעמיות. בשנים האחרונות כבר לא הרגשתי נוח גם עם התחבושות החד פעמיות. סבלתי מגירויים וגירודים אבל לא הכרתי פתרון אחר. לאחרונה מצאתי את תחבושות הבד הרב-פעמיות שעונות לי על הצורך הפיזי למנוע גירויים, מאפשרות לי לתרום להקטנת הזיהום הסביבתי של תחבושות חד-פעמיות, ומאפשרות לי להחזיר את הדם לאמא אדמה ולהשקותה בדם החיים שהיא נתנה לי.
כל אחת צריכה לבדוק איזו דרך מתאימה לה. אני מאמינה כי יקשה על אישה שאינה סובלת את ימי הוסת להשתמש בכוס או בתחבושות הרב-פעמיות אולם עם השינוי ביחס שלנו אל גופנו ואל מתנת הדם שקיבלנו, נבחר אולי גם אמצעי הגייני אחר.
אתן מוזמנות להכנס לפורום ולפתוח דף בנושא. אני בטוחה שלכולנו יש חוויות מהוסת ולכולנו יש מה ללמד אחת את השנייה. בואו ניצור את הרשת הנשית ונתמוך אחת בשנייה לשוב ולהתקרב אל מהותנו היפיהפיה – מהותנו הנשית.
היו ברוכות,
אילני
elanielan@gmail.com